בחירות או לא בחירות, אם לא תהיה הברזה בלתי צפויה, אמור היום ראש הממשלה בנימין נתניהו להינתק לשעה קלה מהתזזית הפוליטית, שאליה הטיל את המדינה, ולהגיע, בלי נדר, עם שר הביטחון שלצדו משה יעלון לטקס המש נותק לחלוטין מאירועי ההווה הסוערים. בטקס, שייערך בבית העלמין באביחיל, המושב בעיבורה של נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ובו ייטמן סופית לצד קברי הגדודאים מאז אפרם של לוטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד הגדודים, ושל רעייתו, פרנסיס הלנה, 677 שנה לאחר שפטרסון השיב את נשמתו לבורא.
אם ייבצר, מסיבות מובנות, מנתניהו להשתתף, מה יאמר לאלן, נכדו של המנוח, שהגיע במיוחד לטקס מארה"ב? הרי מתחת לכל עץ רענן הוא מכריז שאחיו, גיבור אנטבה, נקרא על שם לוטננט קולונל. ראשיתו של הסיפור לפני 15 שנה. המהנדס אלן פטרסון בא מארה"ב לישראל לביקור מפעים במדינה, שלמענה פעל כה רבות סבו, גוי אירי ממוצא בריטי, שהיה ציוני עד לשד עצמותיו. במהלך ביקורו כאן התקבל ברוב כבוד ויקר במכון ז'בוטינסקי בתל אביב, אשר בהקמת בניין מצודת הזאב שבו הוא ממוקם, היה מעורב סבו הדגול. כשהראו לו שם את התיעוד הנוגע לסבו, נזכר בצוואתו שבה הביע סבו את משאלתו להיקבר לצד פקודיו במלחמת העולם הראשונה. במשך עשור הסתובב עם הרעיון, עד שפנה לראשי המכון בבקשה לפעול כרוח הצוואה.
"דרוש קולונל יהודי"
בעצם אולי תשאלו פטרסון מי? סיפורו הבלתי שגרתי של פטרסון מופיע בהרחבה בספרון מרשים שהוציא מכון ז'בוטינסקי לקראת הטקס באביחיל בעריכת מנהלו, יוסי אחימאיר, כשעמו בכתיבה החוקר יוסף קיסטר. שורשי ציונותו של פטרסון נעוצים בילדותו בדבלין, בירת אירלנד, שם נולד למשפחה פרוטסטנטית. "בנעורי למדתי על אודות העם היהודי – תולדותיו, חוקיו ומנהגיו", מצטט אותו ההיסטוריון פרופ' יגאל עילם בספרו "הגדודים העבריים", שהופיע בהוצאת מערכות, "אפילו בהיותי ילד, הקדשתי את רוב שעות הפנאי שלי לדפדוף בתנ"ך, בעיקר אותם חלקים של הברית הישנה, המתארים קרבות, רציחות ומיש תות חטופות".
אהבתו זו של פטרסון נותרה שמורה אצלו על אש קטנה במשך שנים רבות. את המאה ה-19 חתם כמהנדס מסילות ברזל באפריקה. ב-1902 עוטר באות השירות המצוין על הצטיינותו במלחמת הבורים השנייה בדרום אפריקה, בין כוחות בריטיים לבין מתיישבים הולנדים בעיקר. עטור תהילה יצא למסעות ציד נועזים ביבשת השחורה ושלח את ידו בכתיבת ספרים, שהנודע בהם היה "אוכלי האדם של טסאבו". פטרסון יכול היה להמשיך ליהנות מגמלאותו המוקדמת אלמלא פרצה ב-1 באוגוסט 1914 מלחמת העולם הראשונה. הוא התגייס מחדש לצבא הוד מלכותו. תוך חודשים התמנה בגיל 52 כמפקד גדוד נהגי הפרדות של ציון, ביוזמת העיתונאי זאב ז'בוטינסקי, שהתגייס לגדוד.
כסגנו של פטרסון מונה יוסף טרומפלדור, מי שתוך שנים אחדות הוכר כגיבור תל חי. בספרו מביא פרופ' עילם את המלצתו של פטרסון לגנרל מקסוול, מפקד החילות הבריטיים במצרים, להקמת הגדוד: "המפקד העליון, ברגע של השראה ברוכה ראה איזו טובה גדולה תצמח לאנגליה מבחינה חומרית ומוסרית אם נקשור אלינו יחידה יהודית לוחמת". כשכתב זאת, לא שיער פטרסון למה הכניס את עצמו. "כאשר נטלתי את הפיקוד על גדוד נהגי הפרדות, ידעתי הרבה מאוד על צבא ואומנות המלחמה, אך מעט מאוד על נהגים ועל... פרדות סוררות", התוודה בזיכרונותיו.
בנציון נתניהו. צילון: אבי אוחיון, לע"מ
פטרסון נכנס לתמונה לאחר שגנרל מקסוול כמעט ייאש את המתנדבים לגדודים, כשהביע את דעתו )שהתבדתה – י"ב) כי הסיכויים להתקפה בריטית בחזית ארץ ישראל – קלושה. מקסוול סבר כשיש להפנות את המתנדבים היהודים לחזית הטורקית. בעוד שז'בוטינסקי התנגד תחילה לכך, טרומפלדור תמך ברעיון בהנחה שכל חזית אנטי־טורקית מוליכה לציון. "כמי שבלע בלהט את סיפורי מפקדי הצבא היהודים, כמו יהושע בן נון, יואב בן צרויה, גדעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אהיה גם אני, בזעיר אנפין, מפקד חבורה של בני ישראל!", כתב פטרסון.
בסיועו של טרומפלדור, הוא הקים יחידה צבאית של 650 לוחמים ואנשי עורף עם 750 פרדות, שנשלחו לחזית גליפולי באפריל 1915. פטרסון, שהיה מודע לשאיפות הלאומיות של היהודים, בחר בעצמו את המגן דוד כתג היחידה של גדוד נהגי הפרדות, הכוח הצבאי הראשון שקם מעם ישראל לאחר אלפיים שנות ונחת בחופי חצי האי גליפולי. פניותיו של ז'בוטינסקי למשרד המלחמה הבריטי, שהגדוד ישתתף בשחרור ארץ ישראל מידי הטורקים, העלו חרס. ניסיון השווא להשתלטות על מיצרי הדרדנלים הסתיים במפלה צבאית ובפינוי גליפולי ב-1 בינואר 1916.
אומץ לבו של טרומפלדור, שעליו סופר כי לא התכופף ולא תפס מחסה תחת אש, מתוך אמונה בכך ש"צבא יהודי איננו ירא את הסכנה ויכול למות על סוסו", הצליח במידה מסוימת להוציא את פטרסון מכליו, אך לא סייע במערכה, שבה נפלו שמונה מחיילי הגדוד ו-55 נפצעו. לשלושה מחיילי הגדוד הוענקו אותות הצטיינות. לאחר שגדוד נהגי הפרדות של ציון פורק סופית, כ-120 מלוחמיו גויסו מחדש והובאו ללונדון, כדי ליטול חלק בכיבושה של ארץ ישראל.
ב-23 באוגוסט 1917 נוסד באופן רשמי הגדוד ה-38 של הקלעים המלכותיים של לונדון. פטרסון, שמונה למפקד הגדוד, עם ז'בוטינסקי כאחד מקציניו, לא שש למינוי. ממקום שבתו בדבלין, באירלנד, כתב: "לפי הכרתי הפנימית העמוקה דרוש לכם קולונל יהודי", והוסיף: "הייתי מאושר להוליך שוב לקרב חיילים יהודים, אם כי האינטרסים שלנו דורשים שכבוד זה ייפול בחלקו של יהודי".
ב-2 בפברואר 1918, כ-50 יום לאחר הכניסה ההיסטורית של הפילדמרשל אלנבי, שהביאה לקץ השלטון העות'מני בארץ ישראל, נערך ברחובות לונדון מצעד צבאי של חיילים יהודים מגדוד הקלעים ה-38 , כשדגל הכחול־לבן נישא ברמה לצד הדגל הבריטי. "כשהתקרבנו ל'מיל אנד ראוד' גדלה ההתלהבות והגטו הלונדוני רעד ממש מקול המון חוגג שהריע תרועת ברוכים הבאים לבניו", העיד פטרסון.
כעבור שלושה ימים הפליג הגדוד בפיקודו מנמל סאות'המפטון למצרים, דרך צרפת ואיטליה וכשלושה חודשים יצא בעקבותיו גדוד הקלעים המלכותיים ה-39 בפיקודו של קולונל אליעזר מרגולין. לאחר שגדודו של פטרסון השתתף בקרב על מעבר הירדן באום־אל־ שרט – "שום מעשי גבורה לא נדרשו", הוא ציין – הגיע הלוטננט קולונל חובב ציון עם מקצת כוחותיו מבקעת הירדן לירושלים. תוך חודש, ב־ 30 באוקטובר, נכנעה סופית הקיסרות העות'מנית. הגדוד הוסב למסגרת חדשה של "הגדוד העברי הראשון ליהודה", שסמלו המנורה וססמתו "קדימה!". לאחר ניסיונות כושלים לשלב את הגדוד ומקביליו במשימות מחוץ לתחומי ארץ ישראל, הוא דעך אל סוף דרכו.
"נולדתי ציוני"
ופטרסון? הוא לא שכח את ארץ ישראל. אנחנו שומעים ממנו שוב באוקטובר 1928, כשיחד עם ז'בוטינסקי ומאיר גרוסמן היה אחד משלושת מייסדי קרן "תל חי". הוא נראה במרכז צילום מאז בצוותא עם חברו ז'בוטינסקי, כשהם מוקפים בחניכי "הנוער הלאומי" במגרש מכבי ביפו. בשנים הבאות סייע בגיוס כספים לאצ"ל. ב-24 במרץ 1937 הוא נטל חלק ב"בית העם" בתל אביב, בכינוס חגיגי לציון מלאת 20 שנה לייסוד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. כעבור שבועיים ביקר באביחיל, הכפר הראשון של החיילים המשוחררים, שבאדמתו ייטמן היום אפרו.
עיריית תל אביב ערכה לכבודו אירוע באולם "אוהל שם" וראש העיר, ישראל רוקח, אמר: "נשמח מאוד לקבלו כאזרח כבוד; הוא אישיות היסטורית". אבל פטרסון לא נח על זרי הדפנה. הוא יצא לארה"ב כדי להשתתף בברכת ז'בוטינסקי במשלחת אצ"ל שעסקה בגיוס כספים לארגון. פטרסון פעל לשכנע את שגרירות בריטניה בוושינגטון לתמוך בשאיפות הציונים בניגוד לקו העוין של הממשלה בלונדון ופעל עם ז'בו נגד מדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה.
יוני 1940. פטרסון השתתף בגיל 73 בארה"ב במגעים להקמת צבא עברי. זה היה גם אקורד אחרון בחייו הקצרים של ז'בוטינסקי שמת בחטף. אבל פרט לגילויי כבוד כלפיו פה ושם כבר לא היה לו הרבה מה לעשות. מסופר שב-20 בספטמבר 1946 כיבד אותו ידידו, בנציון נתניהו, בכבוד להיות הסנדק בבריתו של בנו, יונתן. ב-18 ביוני 1947 הלך פטרסון בן ה-80 לעולמו בביתו בבל אייר בקליפורניה.
גופתו נשרפה לפי בקשתו ואפרו הופקד למשמרת בקולומבריום בלוס אנג'לס, לאחר שהביע את משאלתו להיקבר לצד פקודיו בארץ ישראל. בתל אביב פרסמוברית הציונים הרוויזיוניסטים, קרן "תל חי" ושלטון בית"ר מודעת אבל משותפת, שבה תואר המנוח כ"מפקד הגדודים העבריים" ו"מחסידי אומות העולם". "שמו יינון לנצח עם שמות כל לוחמי תקומת ישראל וארצו", הובטח שם. זה היה ג'ון הנרי פטרסון, שכתב, בין השאר, ב-14 בינואר 1920 ב "איוונינד סטנדרד": "עברתי את הארץ מדן ועד באר שבע ומעזה עד הגלעד. ראיתי את הארץ בחריש ובקציר. חשתי בכל נימיי את השרב בעמקיה ואת הקור הנורא אשר בפסגותיה. הארץ זקוקה לאותם מהגרים ציונים בעלי מרץ ועוז, חדורי בניין הארץ ובניין עמם".
לסיום כתב: "אם נקיים את הכרזת בלפור ונשמר את הרוח שדחף להכרזתה, נרכוש את אהדת העם היהודי ואת חיבתו לנצח". ב"הארץ" פורסמה ב-23 בפברואר באותה שנה שיחתו עם עורך "ג'ואיש כרוניקל", שבה הרחיק לכת בחזונו.
"פלשתינה היא ארץ הנועדה לגדולות... מעודי לא ראיתי ענבים טובים כאלה אשר אכלתי שם... חיפה נועדה להיות חוף תהילה, אולי החוף הגדול ביותר במזרח הקרוב... היהודים יעבדו עבודה טובה ומועילה בארץ ישראל, לא רק בעדם, כי אם בעד כל העולם". הסיפא בדבריו שם הייתה פוליטית במהותה: "ארץ ישראל החדשה צריכה להכיל גם את עבר היר־ דן ואני חושב שגם הכיל תכיל אותו. יש גבולות שהם ברורים ונראים לעין". לבסוף, "הארץ" הביא ב-12 בינואר 1922 ראיון שלו ל"מורגן ז'ורנל" הניו־ יורקי ובו המפתח להשקפת עולמו. "נולדתי ציוני", סיפר שם, "גם הורי היו ציונים. בן אני לכנסייה האנגליקנית. הורי היו אנשים אדוקים. ביום א' לשבוע אסור היה לדבר 'דברי חול'. לכן, ישבתי כל היום וקראתי את התנ"ך, כשחזון הנביאים על גאולת ישראל השפיע עלי מאוד. נמלאתי רגשי אהבה לעם העברי ורגשי כבוד לאוצר הרוחני שנתן לעולם".