מעל רכס גב ההר שבשומרון מתנשא הר ברכה. יש המאמינים שעליו ניתנה הברכה לבני ישראל בכניסתם לארץ, מפי יהושע. על ההר מתגוררות שלוש קבוצות: תושבי היישוב הר ברכה, התנחלות המונה כ-350 משפחות; קריית לוזה שבה יושבים שומרונים, וה"מאמינים" המתגוררים על גבעה סמוכה, שנראית כמו מאחז לכל דבר.
המאמינים נראים ממבט ראשון כמו מתנחלים טיפוסיים, בעיקר הבנות שלובשות חצאיות מלחכות קרקע וכיסוי ראש לשערן. רק כשמתקרבים רואים את ההבדלים: האף הסולד, כובעי הבוקרים הרחבים על ראשיהם של הגברים, ובעיקר שמו של ישו ששזור בשיחה כאילו הרגע הלך ותכף ישוב ואיתו תבוא הישועה לישראל ולעולם כולו.
מדובר בנוצרים אוונגליסטים-פרסביטריאנים, השייכים לכנסייה קטנה המונה כשני מיליון איש ברחבי העולם. כבר עשר שנים שמהכנסייה הזאת מגיעים לישראל מתנדבים חדורי שליחות דרך תוכנית "היובל", שמטרתה המוצהרת היא לעזור לחקלאות ביהודה ובשומרון. הם אנשים פשוטים וצנועים, המאמינים. רובם חקלאים, ולכן העזרה שהם יודעים להושיט מתבטאת בעבודת כפיים, בדרך כלל בקטיף.
טומי וולר, האב הרוחני והגשמי של הקבוצה, הוא חקלאי מטנסי שרצה להיות חלק מהסיפור המקראי. הוא מכר מחצית מהחווה שלו ובא לארץ עם אשתו ו-11 ילדיו, והרגיש איך האמונה שלו קמה לתחייה. זאת הפעם השלישית שבה אני נפגשת עם המאמינים, והמפגש איתם מפעים יותר בכל פעם. בפעם הראשונה הוזמנתי להופיע בפניהם כזמרת ולספר להם על המוזיקה הישראלית והיהודית. פגשתי 30 חקלאים, גברים חסונים שבאו מכל העולם לעזור ליקב ברכה לעבד את כרמיו. כשהוזמנתי בשנית, נדהמתי לגלות 150 איש, על נשותיהם וילדיהם הבלונדינים, מלאי טוב ורצון לעזור, חפים מציניות וגסות, יפים ומלאי אור.
בפעם הזאת היו כבר 300 איש, והם באו לעבוד. מה שמוביל את החבורה הזאת לשוב שנה אחר שנה להר מוכה הרוחות, לאוהלים ולקרוואנים הוא האמונה שתחיית עם ישראל בארצו מקרבת את הגאולה. כלומר, את ביאת המשיח. כלומר, את ישו. כשהמשיח ישוב ויתגלה זה יקרה כאן, והם רוצים להיות נוכחים ברגע.
מדובר בנוצרים אוונגליסטים-פרסביטריאנים, השייכים לכנסייה קטנה המונה כשני מיליון איש ברחבי העולם. כבר עשר שנים שמהכנסייה הזאת מגיעים לישראל מתנדבים חדורי שליחות דרך תוכנית "היובל", שמטרתה המוצהרת היא לעזור לחקלאות ביהודה ובשומרון. הם אנשים פשוטים וצנועים, המאמינים. רובם חקלאים, ולכן העזרה שהם יודעים להושיט מתבטאת בעבודת כפיים, בדרך כלל בקטיף.
טומי וולר, האב הרוחני והגשמי של הקבוצה, הוא חקלאי מטנסי שרצה להיות חלק מהסיפור המקראי. הוא מכר מחצית מהחווה שלו ובא לארץ עם אשתו ו-11 ילדיו, והרגיש איך האמונה שלו קמה לתחייה. זאת הפעם השלישית שבה אני נפגשת עם המאמינים, והמפגש איתם מפעים יותר בכל פעם. בפעם הראשונה הוזמנתי להופיע בפניהם כזמרת ולספר להם על המוזיקה הישראלית והיהודית. פגשתי 30 חקלאים, גברים חסונים שבאו מכל העולם לעזור ליקב ברכה לעבד את כרמיו. כשהוזמנתי בשנית, נדהמתי לגלות 150 איש, על נשותיהם וילדיהם הבלונדינים, מלאי טוב ורצון לעזור, חפים מציניות וגסות, יפים ומלאי אור.
בפעם הזאת היו כבר 300 איש, והם באו לעבוד. מה שמוביל את החבורה הזאת לשוב שנה אחר שנה להר מוכה הרוחות, לאוהלים ולקרוואנים הוא האמונה שתחיית עם ישראל בארצו מקרבת את הגאולה. כלומר, את ביאת המשיח. כלומר, את ישו. כשהמשיח ישוב ויתגלה זה יקרה כאן, והם רוצים להיות נוכחים ברגע.
המאמינים מאוד מחוברים לתנ"ך. כששואלים אותם, למשל, למה שלא יעזרו לחקלאי יישובי השרון במקום לשוכני ההר, הם מסבירים בסבלנות שרוב סיפורי התנ"ך התרחשו בהרים האלה. שאברהם, יצחק ויעקב, יהושע והנביאים דרכו ממש כאן. שמעתי את הדברים הללו כל כך הרבה פעמים ממדריכי טיולים ומבנות שירות לאומי, אבל כששומעים אותם במבטא דרומי מובהק, מפי נוצרי שוויתר על החיים הנוחים באמריקה ובא לעבוד אדמה בישראל - פתאום זה מרגש.
"יש לנו המון במשותף", אומר לי כיילב, אחד מבניו של וולר. "אנחנו עומדים יחד במלחמה נגד הרוע. לאסלאם לא אכפת אם אני נוצרי או יהודי. אם ארד לשכם עכשיו יתלו אותי ברחוב כמו שיתלו אותך. המטרה שלנו היא לבסס את האזור הזה מבחינה כלכלית ומבחינת דעת הקהל, כך שאף פוליטיקאי, מבפנים או מבחוץ, לא יחלום לוותר עליו". בעשר השנים האחרונות תרמה תנועת היובל לחקלאי יו"ש 30 מיליון דולר בשעות עבודה וסייעו לפתח את החקלאות באזור. 15 אלף המתנדבים שקטפו, בצרו, מסקו, גזמו והמשיח יודע מה עוד, חזרו לכור מחצבתם והפכו לשגרירים של המקום. כמו "תגלית", אבל בנוצרית.
אבל אחרי מאות שנים של מסעות צלב ופוגרומים, קשה ליהודים בציון להאמין שהנוצרים האלה דווקא לטובתם. "כן, הם היו סקפטיים בהתחלה", אומר ניר לביא, בעל יקב ברכה, הראשון שהחל בשיתוף פעולה עם המאמינים. "היינו צריכים להוכיח את עצמנו ולהראות לחקלאים באזור איפה הלב האמיתי שלנו". לאט-לאט הצטרפו אליו עוד חקלאים מרחבי יו"ש. כיום המאמינים בוצרים ומוסקים ענבים וזיתים השייכים ל-13 חקלאים. היינות המופקים מהענבים האלה זוכים מדי שנה בתחרויות בינלאומיות של טעימה עיוורת, ומעצבנים את אניני החיך התומכים בחרם על תוצרת "השטחים הכבושים".
המתנדבים החרוצים מגיעים ליו"ש פעמיים בשנה לשישה או ל-12 שבועות, ואת שהייתם במקום הם מממנים מכיסם הפרטי. השנה הגיעו 500 איש. ארבע נערות סיפרו לי שניקו בתים במשך שנה כדי לממן את המסע, ושזו השנה הרביעית שהן עושות את זה. "כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה הייתי בת 14", אומרת אחת מהן. "אז הבנתי שיש משהו שאני יכולה לעשות עם הידיים שלי, משהו שיכול לשנות את העולם".
כן, אנחנו יכולים
כן, אנחנו יכולים
זוהי חברה פטריארכלית מובהקת, שבה האב הוא ראש המשפחה. הילדים לומדים בבית, בחינוך ביתי. ערך המשפחה חשוב מאוד בעיניהם. וככל שהמשפחה גדולה יותר, כן ייטב. יתרה מזאת: הם מקבלים כלשונה את המצווה הראשונה בתורה, מצוות "פרו ורבו" ואינם משתמשים באמצעי מניעה. על פי אמונתם, שימוש באמצעי מניעה שווה הפלה ומשול לרצח. "היינו חמישה בנים מתחת לגיל 8, וכשהיינו הולכים עם אמא לסופר היו לועגים לנו", משחזר כיילב. "היום אמא שלי הולכת כמו מלכה. אבא שלי לא היה האדם שהוא היום אם היו לו שני ילדים ולא 11".
המאמינים הם נוצרים אדוקים, אבל מעשיהם מזכירים בהזדמנויות רבות את מצוות היהדות. הם למשל לא קונים או מוכרים בשבת, חוגגים את יום הולדתם בתאריך העברי ולא חוגגים את החגים שכל כך מתקשרים אצלנו עם הנצרות, כגון חג המולד, ליל כל הקדושים או פסחא ("הם פגאניים לגמרי!", טוענים המאמינים), אלא חוגגים את החגים שלנו. לחלקם שמות עבריים, חלקם דוברים עברית. האמת היא שאחת הסיבות לכך שהם מגיעים לכאן היא לימוד המצוות. לא על מנת לקיימן אלא על מנת להכירן. מדהים לראות איך כל ערב מגיע נציג מהקהילה בהר ברכה ומלמד את הגויים "שולחן ערוך".
המשתתפים בפרויקט היובל נשמעים לכללים ברורים: אסור לצרוך סמים. אסור להשתכר. אפילו סיגריות אינן מוצר צריכה פופולרי. יש להתלבש בצניעות: הבנות ילבשו חצאיות ארוכות וחולצות לא צמודות. הנשים הנשואות מחויבות בכיסוי ראש, אבל ברחבי הגבעה תוכלו לראות גם ילדות עם מטפחת. לבחורים ולבחורות אסור להסתובב ביחד, לקיים שיחות רוחניות עמוקות או כאלו בעלות נופך אישי. אסור להם לשבת זה ליד זה וכמובן שמגע פיזי אסור בתכלית. מכיוון שלאחר התבוננות בחברה האמריקאית ה"רגילה", המאמינים ראו שסופם של חצי מהנישואים בכישלון, הם שוללים דייטים מכל וכל.
ובכל זאת, למרות ההפרדה בין המינים, זוגות רבים הכירו במחנה היובל ונישאו. אז איך זה בכלל קורה? ככה: אם בחור מעוניין בבחורה, הוא פונה לאביו ומספר לו על כוונותיו להכיר אותה למטרות נישואים. הורי הבחור מתפללים ומבקשים את ברכת האל לזיווג. אם הם מרגישים שהקשר לא יהיה מבורך, הם מודיעים לבנם ובכך נגמר הסיפור. אם יש אישור מהשם יתברך, אב הבחור ילך לאב הבחורה ויספר לו שכך הדבר. האבא שלה ישאל את פי הנערה וזהו. הם יכולים להיפגש מספר פעמים ולהתחתן.
ובכל זאת, למרות ההפרדה בין המינים, זוגות רבים הכירו במחנה היובל ונישאו. אז איך זה בכלל קורה? ככה: אם בחור מעוניין בבחורה, הוא פונה לאביו ומספר לו על כוונותיו להכיר אותה למטרות נישואים. הורי הבחור מתפללים ומבקשים את ברכת האל לזיווג. אם הם מרגישים שהקשר לא יהיה מבורך, הם מודיעים לבנם ובכך נגמר הסיפור. אם יש אישור מהשם יתברך, אב הבחור ילך לאב הבחורה ויספר לו שכך הדבר. האבא שלה ישאל את פי הנערה וזהו. הם יכולים להיפגש מספר פעמים ולהתחתן.
"ככה הלב שלנו לא נשבר אף פעם", מסביר כיילב. "וגם אם זה לא עובד, אין בעיה. נשארים חברים". "ואם הבחורה נדלקת על בחור", אני שואלת וארבע הבנות פורצות בצחוק. "זה יהיה נורא מוזר", הן מצהירות. מתברר שטרם דווח על מקרים כאלה. אבל ככל שזה נשמע מוזר, כנראה שיש איזה קסם ומתיקות בכל הטירוף הזה. וכמעט לא תמצאו מי מהם שמורד או מחפש את עצמו בצורות חיים אחרות. "רגע, דווקא בשנה שעברה היה אחד שעישן סיגריות. קראנו לו 'זה שמעשן'", נזכרת אחת. "בסוף הוא הפסיק".
הגעתי ביום האחרון לבציר. ההופעה שלי הייתה חלק מההילולה של סוף פרויקט ארוך ומתגמל. בסוף ארוחת הערב הפשוטה קם כיילב וסיפר בהתרגשות של מטיף לקהל השבוי מה קרה פה בחודשיים האחרונים של העבודה הקשה. "קטפנו 40 טונות ענבים", אמר בהתרגשות. "זה אומר 257,759 בקבוקי יין שיצאו תחת ידיכם. 9,325 שעות עבודה שיכניסו חמישה מיליון דולר לכלכלת ישראל בכלל, ולכלכלת יהודה ושומרון בפרט. אני מוריד בפניכם את הכובע. אין סיכוי שמישהו מאיתנו היה מצליח לעשות בחודשיים שינוי כל כך דרמטי בעולם בכל דרך אחרת".
אחרי התשואות המתבקשות המשיך כיילב ואמר, "אנחנו ממשיכים. כל שנה, כל בציר, כל מסיק. כמוכם יהיו עוד שיבואו, בכל שנה יותר ויותר. והחקלאים שאנחנו עוזרים להם ימשיכו לקבל פרסים בעולם, וזאת עוד דרך שבה ניתן לראות שאלוהים מכבד את מה שקורה כאן".