שם הייתה אמורה להיות מדינת היהודים: מסע לעבר החלופה של אוגנדה

העולם החדש


ב– 9:00 בבוקר נמל התעופה של הבירה רג'יינה מתהפך בשמיכת הפוך. מטוס אקראי חוסם את הגישה לגייט ואנחנו ממתינים בסבלנות במרכז המסלול. אין סכנה שמטוס אחר יתיישב על עגלת הקפה של הדיילת שלנו. לא בשעת השחרית הזאת. מחוץ לטרמינל, כשפיו מייצר אדי כפור, ממתין שליח חב"ד הרב אברום סימונדס. הטמפרטורה מגרדת את האפס. עוד חודש תצנח למינוס 20, אז ייראה זקנו של הרב כנטיפים קפואים ממערת אבשלום. ילד עם זקן, רבי סימונדס. קולו חרישי כשלכת האדומה שנושרת סביב. בן 30 , שנולד בוויניפג והוסמך לרבנות בישיבת מוסקבה. לרג'יינה הגיע לפני שנה, אך צאן מרעיתו כאן עדיין נפקד.


ב– 1891 חיו בבירה תשעה יהודים. ב– 1911 התגבשה קהילה עם 130 חברים, כולל שוחט. הגל שלאחר התמוטטות ברית המועצות העלה את מספר היהודים בעיר לאלף, מבין 2,500 בססקצ'ואן כולה. נישואי תערובת, אורות טורונטו והגבול הידידותי לארה"ב לקחו מכאן כמעט את  כולם. באין בית ספר יהודי, ארבע בנותיו של סימונדס לומדות בבית. המרתף הוא גם בית כנסת, אך מניין יש בו רק כשמזדמנים ישראלים. "אתה לא מרגיש מבודד כאן?", אני שואל. "במקום שאין בו קהילה אתה יוצר קהילה", הוא עונה לי.


איך יוצרים קהילה?


"סבא רבא שלי הגיע מרוסיה ומצא שממה. הוא בנה את בית הכנסת הראשון של לובביץ' ונהייתה לו קהילה".


לנרד גולדמן (72) קורא לסבא שלו "זיידע". הוא הגיע בשנת 1900 "מאיזה מקום ליד קייב", מספר נכדו. "הוא חשב שהרחובות כאן מרופדים זהב, שיש חירות ואם תעבוד קשה, תשגשג". הזיידע של גולדמן צדק בכל. חירות קיבל בשפע, זהב מצא בעסקאות מקרקעין זריזות בוויניפג. הוא שב ליבשת הישנה, אך איבד בה את כל ממונו. אבל זיידע נותר נחוש כערבות הקפואות. הוא לקח את ה"בובע" (סבתא ביידיש), את שלושת בניו וארבע בנותיו ושב לכבוש את העולם החדש.


לאחר שגילה שחבריו מהשטעטל השתלטו על וויניפג, המשיך הלאה. רגינה (מלכה בלטינית, על שם המלכה ויקטוריה), או רג'יינה בפי התושבים כיום, נקראה אז "פייל" או "באונס" (ערימת עצמות). כל עצם שלא בעטת בה תמיד הייתה של בופלו. אבל סבא גולדמן לא בעט בעצמות, אלא אסף אותן לעגלתו. את היבול מכר לבתי מלאכה לדבק ולחברה סינית שייצרה מהן מקלות אכילה. הוא לא בחל בכלום. גם לא בצואת סוסים. הוא ליקט את הגללים, מכר לחקלאים שדישנו בהם את שדותיהם ועשה מיליונים מחרא. לנרד נכדו כבר לא שולח ידיים לצואה אלא לעסקאות מקרקעין. בונה מגדלים, קונה בניינים, משכיר, מתחזק. אימפריית נדל"ן הוא מריץ.

הרווי וזלדמן. צילום: יוסי אלוני


חשבת פעם להתרחב גם לארץ?


"אתם חיים בשכונה מסוכנת. בתי הלכה לישראל לפני ה– "bombing".


איזה מהם?


"הלפני אחרון, זה של 2008. אני מודה שחששתי".


מעבר לשגשוג, מה חייך פה, ולא בישראל, נותנים לך?


"אני מרגיש שאני חלק מהעולם המערבי, שותף מלא ביקום חדש. ארצות הברית מנהיגה את האנושות ואנחנו שכניה".


לא בעייתי קצת להיות שכן לענק?


"זה ענק שלא הורג".


גולדמן שולח אותי לדרכי עם שאלה מטרידה:  מה הפסדנו מזה שאיננו שכנים למונטנה ולצפון דקוטה שמעבר לגבול? ייתכן שלא הרבה. התביעה המרגיזה לשוויון בנטל, למשל, הייתה רודפת אותנו גם לשם. משרד האוצר בצפון דקוטה היה דורש שנשתתף במאמץ להיפטר מעודף תקציבי של מיליארד דולר. משרד החקלאות היה לוחץ שנעזור לחסל עודפי סטייקים. בצפון דקוטה, זאת יש לדעת, היחס בין פרה לאדם כבר הגיע ל– 1:3 לטובת הבהמה. נכון שמונטנה הייתה יכולה להציע ספארי בין דובי גריזלי ומסע בקרב מאובני הדינוזאורים, אבל תודו שזה תחליף עלוב למסע בין הטברנות בהנהלת שמעון פרנס.


ברג'יינה עצמה החיים יכלו להיות יותר מנסבלים. ביומיים שבהם הייתי במקום, למדתי שלא רק אוויר הרים צלול כיין. גם זה של המישורים. השקיעות כאן בראשיתיות, והלילות שקופים. יותר מדי מזהמים לא קמו. העשן של מי שהעזו מתפזר ברוח הלא רחמנית. כמעט בכל חצר נצפית סירה לשיט של וויקנד באגם ואסקונה. נכון שב– 20:00 העיר מתעטפת בשתיקתה, אבל תמיד יש פאב חבוי בקצה סמטה. אוהביה של רג'יינה קוראים לה: "פריז של הערבות".


חוות הרפאים


היהודי הראשון של הערבות בא מרוסיה ב– 1877 וקראו לו מקס גולדשטיין. חמש שנים אחריו קמה התיישבות "ירושלים החדשה" שלא החזיקה מעמד. חווה חקלאית רצינית של יהודים נבטה ליד וואפלה, ממזרח לרג'יינה. לכאן בא גם קולמן אייזמן, סבא רבא של נואל סנדומירסקי (72). סנדומירסקי הוא השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון של המחוז. ברעמה כסופה נבואית, ובחליפה העוטפת שרירים שרואים ספא על בסיס יומי, הוא נראה כמיק ג'אגר בשירות החוק. אבל כבודו מוצא את כבודו גם בשדות אחרים. הוא היה יו"ר חברה קדישא של רג'יינה, וניניו הם דור שביעי בססקצ'ואן. "וזה משהו מאוד יוצא דופן", הוא מדגיש.


על ראש השושלת, קולמן אייזמן, הוא אינו יודע הרבה. רק שבא מפולין או מרוסיה, שילם עשרה דולרים ע 160 אקרים של אדמה והיה איש חזק מאוד. כשהשור שלו נתקע בבוץ, היה מוריד ממנו את הרתמה, נחגר במקומו וגורר את העגלה. אני שואל את השופט סנדומירסקי מה הביא יהודים, מקצתם חסידים עם ציציותיהם המתנפנפות, לצד האחר של הגלובוס? מה גרם להם להקים חוות חקלאיות שייקראו זוננפלד, אדנברידג', ליפטון, הירש, רמזי או מונטיפיורי? כבודו שולח אותי אל חוות הרפאים.


אושר ברגר שמתלווה אלינו, חי בדיור מוגן ברג'יינה, אך נולד בזוננפלד. בן 87. איש לא בריא, שמזליף לאפו ספריי שגורם לו דימום לא דליל. אנחנו מציעים לחזור, ברגר מתעקש להמשיך. הוא חייב את המסע אל מה שהיה ביתו. אלא שמביתו לא נותר הרבה. רק ביתקברות שעל שערו כתוב: "לזכר יהודים שברחו  לכאן עקב אפליה ורדיפה דתית". בית החיים בזוננפלד מארח כעשרה קברים. כולם נסדקו בכפור ונשדפו ברוח. כשמטפחתו צמודה לאפו וטיפות הדם מכתימות לו את הז'קט, סבב ברגר בין הקברים, אך לא מצא את זה של אביו. לבסוף עצר ליד אחד עם כתובת לא ברורה וקבע: "כאן אבא". כך נשאר נטוע לידו והביט אל האופק. ברגר ביקר בארץ רק פעם "כי גדלתי בין הגויים והתרגלתי למנהגיהם".


לא משך אותך להיות חקלאי בישראל?


"יש שם הרבה פליטים על חתיכת אדמה קטנה. איש לא זקוק גם לי".


איך ישראל נראית לך מפה?


"ישראל אף פעם לא משכה אותי במיוחד. יש לכם איזה 12 מפלגות ואינכם מצליחים להסכים על כלום. איזה מין מדינה זאת? לו ליהודים לא היה לחץ מבחוץ הם היו נלחמים אלה באלה. אני צודק או לא?".


מדינה יהודית הייתה יכולה להצליח פה?


"מדינה שמבוססת על דת? לא נראה לי. עם כל החגיגות של ראש השנה ויום כיפור, הייתי צריך להפסיק את הקציר לשלושה ימים. אחר כך היה יורד הגשם וגומר סופית את היבול. לא בשבילי הרעיון הזה".


לאחר המבורגר שמנוני בדיינר אפלולי ושמו "Family Restaurant", מרים הרב סימונדס את בלם היד בהירש. חוות הירש הוקמה ב– 1892. היא קרויה על שם הברון מוריס דה הירש, גדול המיישבים של יהודי מזרח אירופה באמריקה. בגרעין של הירש היו 47 משפחות, בעיקר מרוסיה. בית הכנסת, בית הספר העברי ובית העלמין היו העתיקים ביותר בססקצ'ואן.  ב– 16:00 אנחנו פוגשים עיירה נעולה ושותקת, כשאושר ברגר מנווט את הרב סימונדס בשבילי הדממה. מה הוא מחפש? מדי פעם אני שומע אותו לוחש: "אני מקווה שהם עדיין בחיים". לפתע יוצא מישהו החוצה. חיים צ'סלר הוא הראשון שמבחין בו וצועק לעברו: "הלו, הלו", אך האיש אינו עונה. אנחנו קרבים בריצה, מגלים מכשיר באוזן ומזוזה על המשקוף. זה האיש. שמונה שנים לא התראו וברגר אומר לו: "פחדתי שאמצא אותך מת". הם פותחים זרועות לחיבוק, אבל חוזרים בהם. מחניקים את התרגשותם. 


"שמי הרווי קליימן. נולדתי ב– 1924 ואני בן 90", אומר המארח לווידיאו של הצלם יוסי אלוני. אחיו הקטן מספר: "נולדתי ב– 1927 ואני בן 87". כשאנחנו מתחילים, מבקש הרווי שאגביר את קולי, "יותר מדי טרקטורים שמעתי בחיים שלי".


איך היו החיים פעם?


ג'ק: "הוא רוצה לשמוע על החיים של פעם".


הרווי: "היו לנו רבנים כל הזמן. סבי הכריח אותי לשים תפילין כל בוקר. הייתי אומר תפילת שמונה עשרה בלי להסתכל בספר. עכשיו אני לא יכול אפילו לקרוא את התפילה".


עשו לך בר מצווה?


"כן, ואמרתי נאום בג'ואיש (יידיש). ידעתי לדבר ג'ואיש טוב מאוד".


ועכשיו?


"רק כמה מילים".


אתה יכול להגיד משהו?


הרווי: "איח בין א ייד (אני יהודי). מספיק טוב בשבילך?".


ג'ק: "ואני - ינקל, זאי גיזונט (תהיה בריא).


יש עוד יהודים בהירש?


"רק אנחנו. פעם היו. אף יהודי לא עבד פה בשבת. אורחים שלנו היו הולכים 12 ק"מ כדי לשמור על השבת".


אתם עוד מממשים משהו מהחיים היהודיים?


הרווי: "אומרים קדיש על אמא ואבא. 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. הנה אני שר לך, סימן שאני זוכר".


כל חייהם גרים האחים קליימן יחד. גם בגיל מופלג שכזה נשמרת בכורתו של הרווי. אתה רואה איך ג'ק מניח את ראשו על כתף אחיו, איך הוא צועד צייתן בעקבותיו ולבך נסדק. הרווי נוהג ב– GMC סיירה, 4,500 סמ"ק. הוא גם אחראי לרוב הבישולים (בעיקר נזיד בשר ומרק עוף). האחווה ביניהם נשמרת גם משום שנשארו ברווקותם.

אושר ברגר בבית הקברות זוננפלד. צילום: יוסי אלוני


מותר לשאול למה לא התחתנתם?


הרווי: "הבחורות היהודיות נעלמו. הייתה לי חברה יהודייה בטורונטו, אבל היא לא רצתה לבוא לכאן".


לא חסרה לך אישה?


"נשים מגיעות לכאן, אבל תמיד עם הבעלים שלהן".


ואתה, ג'ק?


"אותו הדבר כמו הרווי, אלא שאני הייתי גם חולה.  מחלה במוח".


הרווי: "גם לסוסים יש כזאת".


נדבק מהסוסים, אח שלך?


"סוסים, בני אדם, לך תדע".


מלחמת שוורים


אדנברידג' זכתה בשמה זה הודות לגשר שעל נהר קרוט. 40 יהודים מליטא בנו אותה, לכן כונתה "יידנברידג'" (גשר היהודים). הרומן של הליטאים עם קנדה התחיל בכלל בדרום אפריקה. איש ושמו סם ויקאר קרא יום אחד מנשר של משרד הפנים באוטווה שבו נאמר: " 160 אקרים בעשרה דולרים במערב קנדה". השנה הייתה 1906 וניחוח הזדמנות נישא באוויר. "באחד מימי השלישי מכרתי את כל שהיה לי", כתב ויקאר, "בחמישי הייתי בקייפטאון ובשבת על האונייה בדרך לקנדה". קנדה קיבלה אותם בלב חם ובזרועות קפואות. האינדיאנים עזרו להם לבנות את בתיהם החדשים: תקרה מגזעים של עצי צפצפה, קירות של מטר וחצי מבוץ עשבי שלא בלמו יללות שועלים. שמעתי אותם והתקשיתי להירדם. כמו הילדים מפעם. גם לעבד את האדמה היה קשה פעם. 


מי שרצה לחרוש, היה צריך ללכת במשך יום שלם למילפורט לקנות שוורים. הנה הסיפור על סם ויקאר וחבריו, שבבוקר יום ראשון אחד יצאו לדרך עקלקלה ונפתלת. לאחר יממת הליכה קורעת, הם סגרו עסקה, עשו את הלילה בבית מלון במילפורט, כשזוג השוורים קשור בחזית. עם שחר הם צעדו הביתה. ויקאר, החברים והשוורים. הכל התנהל יפה עד שהם הגיעו לגדת הנהר. השוורים, עקשנים כשוורים, סירבו להכניס אצבע למים. ניסו עליהם מילים רכות, שחררו מילים מעליבות, אבל השוורים - אף שעל. לבסוף פשוט גררו אותם פנימה. בבית רתמו את הזוג למחרשה, אך היא סירבה להינעץ בקרקע. שכן ותיק הוזעק ללמד את החדשים סינכרוניזציה בין אדם למחרשה ושור.


"זה היום שבו למדנו שקשה יותר להיות חקלאי מאשר פקיד בחנות", יכתוב אחד מהם ביומנו. אבל ים הדגן התחיל להתנועע. אינדיאנים נשכרו לעזור בקציר. היבול הועבר לטחנות הקמח שלהם. הייתה תחושה של ראשית שגשוג, אך המתיישבים היו זהירים. הם כינסו את אורחותיהם לפרמטרים נזיריים - קנו רק פירות, סוכר, דבש, מלח, גפרורים, פחם ושמן. המיטות נבנו מגזעים מיותרים, המזרנים היו עשויים משקים של תפוחי אדמה שמולאו בקש. החורפים הראשונים היו איומים. איש לא הכין אותם למפולות שלגים דרמטיות, לסערות ברקים, לרוחות ארקטיות. הבגדים דקים והנעליים חדירות. לעתים מילאו אותן קש וליפפו בקרעי שקים.


בגדים נתפרו מעורות בופלו. החימום מגזעי היער. עשן המדורות לא עלה רק בחורף. בקיץ השתמשו בו להניס יתושים בגודל פילים. מה החזיק אותם שם? ליליאן ויקר (88) הגיעה לאדנברידג' בעקבות האהבה. כשהייתה בת 20 היא נישאה לוויליאם ויקר, בנו של דיוויד, אחיו של סם. בחווה ילדה את שלושת ילדיה. כעבור כמה שנים קיבל וויליאם עבודה על ספינת נהר. הם עברו לקולומביה הבריטית, אך בעלה לא החזיק מעמד. "אני רוצה הביתה", התחנן. הם חזרו לאדנברידג' הקשה. 53 שנים הייתה לאה–רוחל, כך קראו לה בבית, נשואה לוויליאם–נתן שלה. "הוא מת לי לפני 14 שנה בנר החמישי של חנוכה", היא מספרת. עכשיו היא בבית האבות "סידר ווד מנור". אישה חכמה, שובת לב, תמה כבת 5. אני מוצא אותה ספונה בכורסתה, עטופה בשמיכותיה המשובצות. כשבדידותה סוגרת עליה, היא מלקקת סוכרייה על מקל. My girl lollipop . אני שואל אותה מה היה הקסם של החווה ההיא, ליליאן משיבה מיד: "העובדה שהאדמה הייתה שלנו".


הסבירי לי.


"הייתי יושבת על מדרגות ביתי, מביטה סביב וחושבת: 'אלוהים, כל זה שלי. האדמה הטובה, העתיקה הזאת כולה שלי. המכוניות במוסך - כולן שלי. הטרקטורים בסככה - כולם שלי. הכל, עד לוח הכביסה האחרון. הכל היה שלי". אבל כיהודי אורתודוקסי,


בעלך לא הרגיש "שהשלנו" האמיתי הוא האדמות בציון?


"כשפרצה מלחמת ששת הימים שמענו  שבישראל צריכים חקלאים שיעבדו את האדמות במקום הבחורים בצבא. בעלי ואני היינו מוכנים לצאת לדרך".


מה עצר אתכם?


"נאמר לנו שוויליאם, בסך הכל בן 50 , מבוגר מדי".


זה ודאי פגע בו.


"מאוד. הוא עבד 12 שעות ביום בחווה. בעלי זקן? הוא היה איש חזק מאוד".


כיום, ממרום שנותייך, מה שלך יותר -אדמת אדנברידג' או אדמת ציון?


"אדמת ציון. ברור כשמש. כשאני רואה את 'הכחול–לבן' שלנו מתנופף באולימפיאדה - 'איח קוואל' (ביידיש: נשפכת מעונג - מ"ח)".


ברצינות.


"כמה שאני זקנה, הייתי טסה הרגע לציון ומנשקת את אדמתה".