צחק אחרון: שנה למותו של ספי ריבלין

בימים אלה, כשריח בחירות נישא באוויר, אפשר להיזכר בגעגוע בספי ריבלין, שמעבר להיותו שחקן עילאי, בדרן פנטסטי וקומיקאי בחסד עליון, היה חיה פוליטית. ליכודניק שאכפת לו. בשלוש מערכות בחירות עוקבות, דרמטיות, זו של מהפך 77 ’, זו של השסע העדתי מ־ 81’ וזו של לבנון והאינפלציה מ־ 84’, הוא היה זה שהוביל את תעמולת הליכוד בטלוויזיה. והטלוויזיה אז הייתה חזות הכל. ערוץ אחד בלבד, עשרות אחוזי צפייה, השפעה טוטאלית, אופיום להמונים. ריבלין לא רק הגיש את התשדירים, הוא היה למעשה המוח מאחוריהם. קופירייטר מבריק, בעל עברית מלטשת, עם פאנצ’ים בזמן הנכון. אפילו הגשש היה חיוור מולו בתשדירי המערך. לו ריבלין היה עדיין עמנו, הוא היה חוגג השנה 67 . גיל הפנסיה המקובל על פי חוק. אבל ריבלין לא חלם לצאת לגמלאות. הבטרייה שבתוכו אף פעם לא הפסיקה לעבוד, גם לא כשנאבק במחלת הסרטן, שאותה חשף בתוכנית “עובדה” לפני שבע שנים. הסרטן התיישב לו בגרון, דווקא בגרון, באזור ההבעה, הדי־ בור, ההצחקה, המימוש העצמי. במקום הכי חזק שהיה למקום שהכי מכאיב. עד כדי כך שהוא הפסיק לעבוד, עבר ניתוחים רבים, החלים לכאורה, אך בסופו של דבר, לא יכול היה עוד. ולפני שנה בדיוק, ב־ 3 דצמבר 2013 , הלך לעולמו.

כמו תמיד אצל שחקנים, קשה להצביע על דמות אחת ספציפית שריבלין היה מזוהה איתה. הגיוון, הוורסטיליות, ההשתנות, היכולת להיכנס לכל תפקיד ולגנוב את ההצגה היו בלתי נשכחים. בתוכנית הטלוויזיה “ספי” הוא היה התגובה הישראלית האולטימטי בית למיסטר בין הבריטי; ב”איצ’ה” הוא גילם, בכישרון רב, את בן דמותו, הגזען הלבן, הכרסתן, המזלזל, של ארצ’י באנקר האמריקאי; ב”מוצ”ש” הוא היה יוסף, החנון האומלל שנדרס תחת גלגלי אשתו; ב”זהו זה” חבש נח רב מוח, בלש נועז, את כובע המצחייה של שרלוק הולמס; וב”רגע של דודלי”, ואחר כך ב”בית של פיסטוק” הוא היה הזר, האחר, התימהוני, אנרכיסט אמיתי.

לא בכדי דמותו של פיסטוק נבחרה פעם לאהובה ביותר בסדרות הילדים בעברית של הטלוויזיה החינוכית. משום שהוא לא היה קריקטורה אלא אדם שלם, מורכב, מעורר למחשבה. היה בו טוב לב, רצון עז לעזור, תמימות רבה, בלבול עצום, תובנות חיים, יכולת בין־אישית מפותחת וכישרון לדבר בגובה העיניים. פיסטוק היה ילד בגוף של מבוגר. או מבוגר עם לב של ילד. לא היה ברור מהיכן הוא בא, במה הוא עוסק, היכן נמצאת משפחתו ומה יעשה אחר כך. אבל זה לא היה משנה, כי כל אחד מאיתנו רצה שפיסטוק יהיה חבר שלו.

קשה להצביע על דמות ספציפית שריבלין היה מזוהה איתה. צילום: שידורי קשת 

השונות לא הפריעה לריבלין מעולם. כמה שנים לפני כן, ב־ 1974 , חודשים אחדים אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה ריבלין חלק מהקאסט המרשים של “ניקוי ראש”, התוכנית הסאטירית הנבזית שלא חסה על איש. גם לריבלין, אף שלא היה איש שמאל, היה חלק משמעותי בביקורת הנוקבת עד אכזרית על הממשלה ועל האופוזיציה. רבין חטף. בגין ספג. דיין התנודד על עומדו. ומשה לוינגר, הרב המתנחל, זכה לדמות משלו.

לוינגר של ריבלין היה אחוז טירוף. הוא הסתובב עם החיוך המפחיד, משקפי הקרן והעוזי, ונראה כמו הסיוט של כל משטר נורמלי. 40 שנה לפני ש”היהודים באים” הסירו את הכפפות לפנשהעניקו טיפול מיוחד לד”ר ברוך גולדשטיין, ריבלין ידע איך להבליט את כל מה שמפחיד בלוינגר ובחבריו המשיחיסטים. הוא שיגר לעברנו איתותי אזהרה, אך אנחנו לא הקשבנו. כי הוא היה כזה, מעורב.

לא רבים הם האמנים, ובוודאי האמנים הישראלים, שמוכנים לצאת מהארון ולהזדהות פוליטית. אבל ריבלין לא חשש. זה היה אצלו עמוק בדם. והוא גם שילם על כך מחיר יקר בביטולים ובק ריאות לחרם על הופעותיו, עד כדי כך שב־ 92 ’ תבע ח”כ חיים רמון ממפלגת העבודה להדיח אותו מהתוכנית “מוצ”ש” בשל הזיהוי הברור שלו. יכול להיות שהוא היה צריך להקרין בפניו את “השועל בלול התרנגולות”, סרטו האחרון, הכושל, של אפרים קישון, שבו ריבלין יוצק מים על ידיו של פוליטיקאי מזדקן, בגילומו של שייקה אופיר. אולרמון היה לומד משהו. ייתכן שלא היה מגיע לאן שהגיע.

המתח בין השניים, הכריזמה, חילופי הדברים הם רגע יקר מפז שבו שני שחקנים גדולים, גדולים באמת, נפגשים לרגע ומפיקים מהרגע הזה ניצוצות. וריבלין הפיק ניצוצות גם בתיאטרון, גם בטלוויזיה ואפילו במועצת העיר ראשון לציון. כמה שחקנים אתם מכירים, חוץ משמואל וילוז’ני, שמוכנים לקפוץ אל הביצה הפוליטית וגם מצליחים בכך? גם שם, כמו בעולם המשחק, ריבלין לקח על עצמו לבצע את תפקידיו למען הקהילה ברצינות. ברצינות רבה מאוד.

הוא נולד בנובמבר 1947 , שלושה שבועות לפני ההצבעה ההיא באומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אביו היה באצ"ל. ביתו שכן במושב העובדים נחלת יהודה, כיום שכונה בראשון לציון (שאותה לא עזב עד יום מותו). הוא אהב מאוד כדורגל. שיחק בקבוצה. והשתתף בשידורי ערוץ הספורט. ההתחלה, בכל אופן, הייתה כואבת במיוחד, כשנפל בגיל 4 לחבית בוערת ונכווה בכל חלקי גופו. מעניין אם האירוע הטראומטי הזה השפיע על הבחירה שלו בצחוק. בחירה שנראתה לעתים אובססיבית ממש. כמו רובין ויליאמס, ריבלין היה חייב להצחיק תמיד, בכל רגע, ברצף, ללא הפסקה. אך בניגוד גמור לוויליאמס לא היה דיכאוני, גם לא אחרי שהמחלה איכלה את גופו, הוא רצה לחיות. מאוד רצה לחיות. חודשים לפני שהלך מאיתנו הוא היה מפויס עם עצמו. וכמו תמיד, ראה את הטוב בכל דבר. מחיאות הכפיים, לדבריו, הספיקו לו. תפקידים היו לו די והותר. מ"משרתם של שני אדונים", דרך "אשתי ברירת קנס", ועד "כלוב העליזים". תפקידיו היו בדרך כלל קומיים, אבל הוא לא התלונן. אנחנו נוטים לזלזל בשחקנים שתפקידם הוא לגרום לנו לחייך ולצחוק, אבל זו משימה כבדה, הרבה יותר מאשר לגרוף דמעות או יבבות צער בתפקידים דרמטיים. המצחיקן זקוק לתשומת לבו של הקהל הצופה בו והוא אינו יכול להרפות ממנו ולו לרגע.

אם תאזינו למערכון המטורף על בוריס, העולה מברית המועצות, וחברו אברשה סלוטקין, המנסים להתקבל למקהלת הצבא האדום כדי לערוק למערב, גם אתם תגעו מצחוק. הפינג פונג בין ריבלין לבין מושיק טימור, בתפקיד המראיין, הוא לא פחות ממופתי. את המימיקה ואת שפת הגוף אפשר אפילו לשמוע. וזה בעצם מה שנשאר לנו מריבלין: חיוכים רחבים מאוזן לאוזן, פרצי צחוק בלתי נשלטים, עונג במובן העמוק ביותר של עונג. כי שחקנים גדולים לא מתים באמת, הם פשוט נשארים בזיכרון שלנו ולא עוזבים אותו לעולם.