אריק איינשטיין לא היה משיח. גם לא נביא. הוא לא ביקש את אהבת הציבור ולא תבע לעצמו פרסים. הוא היה זמר ענק, עצום, ובשבילנו - שגדלנו על שיריו ודמותו ליוותה את ילדותנו, התבגרותנו ואהבותינו הראשונות והאחרונות - הוא ייצג משהו שהוא מעל ומעבר לזמן ולמקום, ולשירים עבריים, ולמוזיקה בכלל.
חלפה שנה מאז הסתלק מאיתנו, בפתאומיות, כמו מי שלא רצה להטריד יותר מדי את מנוחתו של הציבור במותו כמו בחייו, ולפתע - באחת - נוצר החלל. זה החלל הפנימי שכל אחד מאוהביו של אריק איינשטיין נושא עמו מאז נובמבר 2013. אתה עומד מול המראה ובוחן את עצמך, וחושב מחשבות, על אריק איינשטיין, על עצמך, על הזמן החולף, ובכלל, וככל שעובר הזמן, די ברור שהמנוח נשאר ויישאר מנוח ולכאב הלב יש רק תשובה אחת. התשובה הזו היא לא מופעי מחווה, שרובם ככולם מבקשים לומר “הביטו, שורו וראו כמה אהבנו את אריק!" (או שהם סתם מבקשים לציין בכלל מלאת 20 שנה לחברת טלפונים סלולאריים, שחלבה היטב את כיסו של הציבור מראשית קיומה). גם האוספים התמוהים שמאגדים את שיריו ויוצאים אל השוק אינם יכולים לבטא כהלכה את החסך, את החוסר, את הסתלקותו של האיש ואת הגעגוע העז שלנו אליו, ואל עצמנו, כפי שהיינו, בנקודות השונות של הזמן שבהן פגשנו את “למה לי לקחת ללב", או את “סע לאט", או את “עוף גוזל" או “יש בי אהבה", ברצף המסוים של חיינו שלנו.
מי שאהב את קול הקטיפה החם, את מגע המשי ואת טעם ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, צריך ואמור להיות מסוגל לגשת אל ארון התקליטים הישראלי ולקבל שם את מבוקשו. בעולם די מקובל לאגד את ענקי הזמר של האומות השונות באופן מכבד ומכובד המייצג כהלכה את פעילותם המשמעותית ורבת השנים. שניים מחברי הביטלס אינם איתנו עוד, ומערך ההקלטות השלם של הביטלס יצא לאור ונגיש לכל. גם כל תקליטי האולפן של פינק פלויד נארזו כהלכה. הצרפתים יודעים לכבד את מורשתם של ז'אק ברל או ז'ורז' ברסאנס, ואם רק תבקשו, תקבלו את ספר השירים השלם של כל אחד מאמני השאנסון האלה. כמובן שבארצות הברית אין בעיה להשיג את המארז של נט קינג קול, או של פרנק סינטרה, או של אלביס פרסלי.
במובן הזה, אריק איינשטיין אינו שונה מסינטרה או מהביטלס. תרומתו הבלתי נתפסת לתרבות הישראלית אינה מתכנסת בדל"ת אמותיה של המוזיקה. פעילותו האדירה של איינשטיין בישראל של שנות ה-60 וה-70 הצליחה ליצור קפסולות זמן מזוקקות של חברה צעירה ומתהווה, של תרבות משתנה (יש יאמרו לרעה) בעשורים מעצבים ומכוננים בעולם כולו.
ועם זאת, את המארז של איינשטיין הכולל את כל עבודותיו המשמעותיות בראשית דרכו, לא תשיגו בצורה מסודרת בחנויות, ובכלל. תשע השנים שעשה בחברת פונוקול, בין 1969 ל-1978, כוללות תקליטי מופת. מ"פוזי" (אולי תקליט הרוק העברי הראשון) ב-1969 ועד “ילדודס" ב-1978, הקליט איינשטיין בפונוקול את מיטב ועיקר יצירתו החשובה והמשמעותית. תקליטי ילדים (שלושה) ותקליטי חידושים לשירים עבריים (ארבעה) וגם “שבלול" ו"פלסטלינה" עם שלום חנוך (1970), “בדשא אצל אביגדור" (1971) ו"סע לאט" (1974) עם מיקי גבריאלוב, “יסמין" (1972) ו"ילדים" (1976) עם שם טוב לוי, “ארץ ישראל הישנה והטובה ב' (1976) ו"ארץ ישראל הישנה והטובה ג'" עם אבנר קנר וגם “האהבה פנים רבות לה" עם יוני רכטר (1976), ובאמצע היו גם תקליט “ילדים" עם רוב הקסלי (1971) ו"שירים" ב-1975 עם שם טוב לוי (עוד אסופת ענתיקות מופלאות שאיינשטיין חידש). סך הכל 14 אלבומים בתשע שנים, בהם ארבעה אלבומי קאברים ושלושה תקליטי ילדים. הספק מטורף של אמן ענק בשיא פריחתו.
לשלמה ארצי ולחוה אלברשטיין, ייבדלו לחיים ארוכים, יש מארזים הכוללים את יצירותיהם החשובות והמשמעותיות. לא כל כך ברור מדוע איינשטיין לא זכה לכך. עכשיו, במלאת שנה למותו של גדול זמרי ישראל בכל הזמנים, אני קורא לפונוקול ולמי שקיבלו את המשמורת על יצירתו, לעשות הכל כדי לאגד את תקליטי המופת ההם, והפעם לשם שינוי בסאונד משופר ועם חוברת ראויה ומושקעת, כמקובל בעולם. לא דרוש לנו די-וי-די מהמופע בפארק, שהיה אנקדוטה חביבה של מעריצי זכרו. דרוש לנו הדבר האמיתי. דה פונוקול יירז, 1969-1978. זה אמור וצריך להיות הקודקס השיטתי והערכי של עילית הזמר העברי, מורה נבוכים לכל מי שמבקש לרדת לעמקי קסמו האמיתי של איינשטיין.