מאתגר את חופש הביטוי: ערבב את הטיח, עמיר בניון

יש כאן חיבור גס, ישיר ונטול פילטרים של כל הסטריאוטיפים הכי אפלים ופרימיטיביים שהודבקו עם השנים לערביי ישראל. אחמד הוא צבוע - מחייך, אבל בעצם רוצח; הוא אלים וצמא דם; והכי חזק - הוא יתקע בך סכין בגב, ברגע שבו תסתובב. כי הרי, אין אמונה בערבים. אפשר לנסות להיות נאורים ומכילים עד מחר. אבל אין מה לעשות - זאת לא הבעת דעה לגיטימית, אלא כתב הסתה דוחה במיוחד. ועכשיו, השאלה היא - מה עושים איתו.
 

הדרך הקונבנציונלית היא לאסור על שידור השיר הזה, שהוא בעצם טוקבק מזמר, בדומה להרבה יותר מדי יציאות של עמיר בניון מהעת האחרונה. בדיוק כמו שלאתר אינטרנט מותר למנוע את פרסומם של טוקבקים פוגעניים, כך גם לתחנת רדיו מותר לא להשמיע שירים מהסוג הזה. ולפני שתתנפלו עלי בטענות בסגנון המאפיה השמאלנית, בואו ניזכר לרגע אילו שירים הוחרמו לשידור במדינת ישראל לאורך השנים. רמז: לא מה שחשבתם.

“שיר לשלום" של יענקל'ה רוטבליט נאסר לשידור בגלל שורות בוטות כמו “אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", שפגעו במאמץ המלחמתי; “אל אל יחזקאל" של החלונות הגבוהים נפסל כי נתפס כפגיעה בציבור המאזינים הדתי, שהיה אמור להתחלחל מחילונם של נביאי ישראל; ובתקופת האינתיפאדה הראשונה היה גל סיטוני של פסילות לשירים כמו “אחרינו המבול" של נורית גלרון, שהעז לספר על ילדה פלסטינית שאיבדה את עינה מכדור של חייל צה"ל (מה פתאום, לא היו דברים כאלה), או “יורים ובוכים" של סי היימן, שביקר את התנהלות ישראל בשטחים.
 

מצד שני, השיר “כהנא צדק" של אריאל זילבר לא נפסל לשידור. ולהזכירכם, כהנא ש"צדק" תמך בשלילת אזרחות מערבים ובעונשי מאסר ליהודיות המקיימות יחסי מין עם ערבים. פסילה של שירים ברדיו היא אגב לא המצאה ישראלית. ממש לא. ה-BBC הבריטי המכובד פסל לשידור את השיר " Give Ireland Back to the Irish ", שנכתב בפברואר 1972 בידי פול מקרטני ולהקת כנפיים, בטענה שהוא פוליטי מדי. רגע אחרי פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב, הרדיו האמריקאי הרכיב רשימה של 150 שירים שנפסלו לשידור, כי היו “לא הולמים מבחינת מלל", ועסקו במוות, מטוסים או בחודש ספטמבר... בין המוחרמים היו בוב דילן, אר-אי-אם, הדורז, רד הוט צ'ילי פפרז והביטלס (“לוסי אין דה סקיי". בחיי). בקיצור, מדובר בצעד מקובל, שהופעל במקרים הרבה יותר גבוליים ואפורים מאשר השיר הברור והמקומם כל כך של עמיר בניון.
 

אז אפשר להחרים. וגם צריך, מהותית. אבל בתכלס, זה יהיה הצעד המטופש ביותר שניתן לעשות, והפרס הגדול ביותר שבניון יוכל לאחל לו. החרמה שלו תאפשר לזמר להציג את עצמו כמרטיר הימני שהקריב את הקריירה שלו על מזבח חופש הביטוי והאותנטיות. ואכן, כבר למחרת הסערה שפרצה עם פרסום השיר, הוא פרסם טוקבק מולחן חדש, “אויב המדינה" שמו, שעל תמונת העטיפה שלו מתנוסס בניון, וסימן איקס על פיו. הבנתם את המסר, הוא לא מורכב. 

לא, אסור להחרים את עמיר בניון. אפשר פשוט להניח לו להמשיך ולהחריב את הקריירה שלו במו ידיו. כי משיר לשיר הוא הופך מהמוזיקאי האדיר שכולנו אהבנו לאהוב, לסוג עגום במיוחד של קוריוז, שפרט להתבטאויות אומללות גם עושה את הבלתי נסלח באמת - חרא של מוזיקה. האירוניה היא, שאותו ציבור שמאלני אשכנזי, שבניון כל כך בז לו עכשיו, הוא הציבור שנשא אותו על כפיים, בימים שבהם באמת הייתה לו קריירה. זה הקהל שהמליך אותו, כגשר אמיתי בין מזרח ומערב. אבל הגשר הזה הלך רחוק מדי.