טליה לוין חוגגת: אז אולי בכל זאת יש תועלת בלימודי ספרות

 

ובחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון, ושוב זרקו אותי מהכיתה כי לא הכנתי שיעורים. והנה, הזדמנות לתיקון כלשהו נקרית בדרכי. כזו שתאפשר לי סוף-סוף להוכיח לכולם שאפשר גם אחרת. אני מנסה לזכור ולו דבר אחד חיובי מבית הספר. ומלבד המורה פנינה, אישה נדירה שהבינה את נימי נפשה של התלמידה הנוטה להבריז, אני לא יכולה למנות ולו דבר אחד טוב שיצא לי משם. אתם יודעים מה, אתאמץ. גם שיעורי מגמת הספרות היו לא רעים בכלל. בה בחרו ללמוד כ-14 בנות ובן אחד. כי בנים לא ראו כל צורך או פרקטיקה ללמוד ספרות. 15 תלמידים צדיקים בסדום, שרובם לא הגיעו מבחירה אלא היו נשורת של המגמה הריאלית, זו שכולם אהבו אז להאדיר. 


ואני חייתי ביניהם, קצת שונה קצת מוזרה, כי מאוד אהבתי ספרות. ראיתי בה משום מה מקצוע לעתיד, לכן זה הפך לשיעור הבודד שבו רשמתי נוכחות מלאה. כמו כן, המקצוע היחיד שקיבלתי בו ציון שראוי לתלות בסלון ולא מעל האסלה, בניגוד ליתר תעודת הבגרות הבזויה שלי. אני זוכרת שנבחרתי מבין כל התלמידים מאותגרי המתמטיקה להרצות בסוף הסמסטר על ארוטיקה בסיפורי בשביס זינגר. 14 נערות, ונער אומלל אחד. מצאו להם נושא. 


אף על פי שהזהירו אותי שאין עתיד בלימודי ספרות גם באוניברסיטה, עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, והוא להקשיב לעצמי ולא לאף אחד. כמובן שמאוד הופתעתי כשהופיעו רק שבעה אנשים לקורס על “אלתרמן ושירתו המוקדמת". בשיעור השני נותרו חמישה אנשים בלבד, ודוברת יחידה לכיתה בשם טליה. הפתעתי את עצמי. מכיוון שאני, שבדרך כלל לא מסוגלת לשבת על כיסא שמחובר לו שולחן וממולו לוח, מצאתי את עצמי נהנית אולי לראשונה בחיי משיעורים וממקצוע שגם נבחנים עליו בסופו של דבר. סליחה שאמרתי מקצוע. גם כן מקצוע. 


“אנחנו רוצים שתרצי על כתיבה אישית", הודיעה מורה נרגשת שהתקשרה אלי מאיזשהו בית ספר, וביקשה שאגיע להרצאת אורח. לאחר ששאלתי בחשש האם זה: “תיכון? זאת אומרת, בית ספר?", היא הרגיעה ואמרה שמדובר בכיתת מגמה וכולם בה מצטיינים. “תמיד רציתי להיות מצטיינת", הרהרתי לרגע, ועניתי “כן!". במשך כחצי שעה הייתי אפופה באדי האגו של עצמי. אלו השמורים לאנשים שמזמינים אותם במיוחד כדי להרצות על משהו שהם עצמם כתבו. אך היופי בקוסמוס הזה, הוא שחטא ההיבריס מתנפץ בפרצופו של החוטא בו במהירות כה גבוהה, שחבל שהוא חל רק עלינו פשוטי העם ולא למשל על פוליטיקאים. האדים הללו התפוגגו במהרה, לאחר שנזכרתי כיצד אני התנהגתי בהרצאות בבית הספר. ולא יכולתי שלא לתהות אם עקרון הקארמה המופלא יעבוד לו גם כאן. אני מדברת על העיקרון הנושק לתיאוריית ה"כשיהיו לך ילדים, הם יעשו לך את אותו הדבר". ומכיוון שאין לי ילדים, הנחתי שהקארמה תנסה להחזיר לי על תעלולי כנערה מתבגרת, בבעיטה ישירה לפנים. 


ערב לפני ההרצאה ראיתי את המחנכת שלי מהתיכון ברחוב. היא צעדה באיטיות עם חבילה ענקית של נייר טואלט, מה שהפך לראשונה את כל דמותה הזכורה כמאיימת, לאנושית ומכמירת לב. היא לא זיהתה אותי, ואני לא מאשימה אותה. “אכלתי אותה", חשבתי לעצמי כשחזרתי הביתה. בעוד כמה שנים יתפוס אותי אחד התלמידים צועדת עם חבילה ענקית של נייר טואלט, ויאמר “הנה המשעממת הזאת שבאה להרצות לנו על כתיבה". 


אך הם היו מקסימים. אפילו חיבקו אותי בסוף, ואני חושבת שעשיתי תיקון. רק לאחר ההרצאה הבנתי שלא הייתי צריכה כנראה להוכיח לאף אחד שום דבר, אולי רק לעצמי. ומצחיק, שבפעם הראשונה בחיי הרגשתי איך זה להיות מקובלת. בתיכון. בין המוני תיכוניסטים מגניבים ומקובלים (וסליחה על פרץ הרגשות. זו טראומה שלעולם לא תחלוף). היה רק חסר ברקע השיר “עוף, גוזל", ואולי אז הייתי מתקנת באופן מושלם את החוויה הנוראית ביותר בחיי. מסיבת סיום, “עוף, גוזל" בשני קולות, כל הכיתות על הבמה, מחובקים. ואני, בורחת מהמדרגות האחוריות, מחכה שאלוהים יגאל אותי מהשעות האחרונות של בית הספר. היו שלום ולא להתראות לכם, נעורים.