הזיכרון האנושי הוא ערמומי. הוא לעולם אינו מוגש עם משנה סדורה שאומרת: "אם קרה לך כך וכך, תיזכר בזה ובזה". לא. משנתו הולכת ונרקמת אצל כל אחד באופן שונה לגמרי. זה יכול להיות ריח מסוים שמחזיר לאירוע עבר, צלילים שמשגרים אותנו באחת אל רגע שנדמה היה שלא יחזור, או סתם מילים, שמתגלות כלא סתם בכלל.
הדיון על השאלה "מסרונים אנונימיים – כן או לא" העסיק אותי מאוד השבוע. מעבר לברור מאליו, כלומר הכיעור שאנשים, גם בעלי רגליים קצרות מאוד, מסוגלים להוציא מעצמם בחסות החשכה, היה עוד משהו. אני מכירה היטב את הטיעון הדמוקרטי, שיש נטייה לשלוף בכל הזדמנות: לחרבן על הדגל זה חשוב לדמוקרטיה כאקט אמנותי מחתרתי, לשמור על הזכות לאנונימיות זה חשוב לדמוקרטיה, לתת לאדם לדבר בצורה אלימה על אדם אחר רק כי דעותיו אינן חופפות לשלו זה חשוב לדמוקרטיה. שום מילה על כבוד האדם. כאילו דמוקרטיה היא ישות בפני עצמה, שאינה מורכבת פרטים־פרטים. ומהם הפרטים? בני אדם. "מה דעתך על האפשרות לשלוח מסרונים בלי שידעו שזה אתה?", שאלתי את הבן שלי, והוא משך בכתפיו בחוסר עניין. הצלחתי, חשבתי לעצמי. ואז זה בא. הזיכרון ההוא, שלא ידעתי שהוא קיים.
הן היו חבורה של ארבע בנות. לכולן, כמו לי, הייתה סיומת "ית" בסוף שמן הפרטי כיאה לילידות שנות ה־70. הן גרו קרוב מאוד אלי, ואני, החדשה, חשבתי שיכול להיות נחמד להצטרף לחבורה. אלה, פחות או יותר, היו היתרונות שלהן. לפחות כלפי חוץ נדמה היה שהן קידמו את פני יפה. יום אחד ישבתי בחדר של א', הפחות כריזמטית מביניהן. כמיטב המסורת בביתה, אמא שלה קראה לה לשולחן לאכול צהריים וממני ביקשה להישאר בחדר ולחכות. ספר הזיכרונות של א' קרא לי. אותו ספר זיכרונות שהיא סירבה בתוקף ובבהלה לתת לי לעיין בו. לא הבנתי למה. אותי לימדו מגיל כלום בערך על "חרם דרבנו גרשם", שאוסר בין היתר על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות, אבל לא יכולתי להתאפק. פשוט לא יכולתי. פתחתי אותו. בזיכרון שכתבה ד', שהייתה בעלת שאיפות להיות בלרינה, ולא פחות מזה הייתה בעלת חן של ההיפופוטמית מהסרט "פנטזיה", היה כתוב: "מה אכתוב לך לא אדע, שיר סיפור או אגדה, רק אכתוב לך שתי מילים, שכרמית תלך לעזאזל לעולמים". בזיכרון של מ', שהייתה יותר קשישה מהוריה בני ה־70, נכתב משהו בסגנון: "סוד כמוס לפרה כרמית ולסוס", והיו עוד ועוד ועוד. הגדילה לעשות ש', היום חוזרת בתשובה ונאחל שזה העוון היחיד שהיה לה לכפר עליו, שנתנה שיעור מאלף באקרוסטיכון. לכל אחת מהאותיות של שמי הפרטי הצמידה מילה שמתארת אותי. כ' – כלבה, ר' – רצינית מדי, מ' – מטומטמת וכך הלאה. לא הבנתי למה, לא הבנתי כיצד ייתכן שזו הבחירה שלהן – להגיד לי דבר אחד, ולכתוב מאחורי גבי דבר אחר. אני לא מאלה שמפריזים בערכה של כנות. לא הכל צריך להיאמר, ואפשר ורצוי לסתום את הפה. אבל לכתוב ולעשות מאחורי גבו של אדם – זה לא. אם יש לכם מה לומר, פשוט תגידו. תמסרו לילדים, כן?
עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (בן 11)
אני רוצה לספר לכם על רחפן. בעבר היה לי מסוק על שלט, ובואו נגיד שמזל שהוא לא מטיס נוסעים, כי הוא מתרסק כל 20 שניות בערך, וכל חלק שלו עולה הרבה כסף, ולכן כשהגעתי להפעיל את הרחפן, קצת חששתי. נכון שהוא מיועד לבני 14 ומעלה, אבל אבא היה איתי. מה יש בו? סוללה נטענת ומטען, תאורת לד ללילה, אפשר לסובב אותו עם השלט 360 מעלות, ועכשיו אני מעתיק מההוראות: מערכת שלט מסוג zHG4.2 למינימום הפרעות שידור. המידות שלו הן 18x18x8 ס"מ. אז יצאנו לגן ביאליק ביום קר, אבל בלי רוחות, והתחלנו להטיס אותו. הסוללה שלנו החזיקה בערך 20 דקות (לא בטיסה רצופה). אבא אמר: "חשבתי שרחפנים יותר קלים לשליטה והטסה. יתרון חשוב מאוד: מאוד עמיד בהתרסקויות ולא נשבר מהר כמו המסוקים החד־פעמיים שמוכרים, ולכן עדיף לקנות רחפן כזה".
רחפן CRC-X1 של מותג Carrera-RC, יבואנית: חברת טופ פליי ישראל, להשיג ברשתות הצעצועים, מחיר לצרכן: 359 שקלים
המלצת תרבות
פסטיבל "דרום אדום" חוזר עם מרבדים אדומים של כלניות בצפון הנגב, והפעם עם הצדעה מתוחה לזמר העברי, לציון עשור למותה של שושנה דמארי. עד ה־20.2, בכל סוף שבוע, יתקיימו פעילויות לכל המשפחה. דוגמאות: ב"שחקנים מזמרים בין הפרחים", דמויות להפעלה בטבע כמו עוזי, חרוזי ויאצק יחכו למבקרים בין מוקדי הפריחה; ב"צבע בטבע" כל המשפחה מוזמנת לרוחמה ולמצפור האתגרים להתנסות ביצירה אחת משותפת על בד ענק; ויש גם סדנה חווייתית להכנת כלניות מחומרי מחזור בבאר מרווה (מול הכניסה לקיבוץ עלומים) ויער דבירה (מול צומת דבירה). שווה לעקוב אחר התוכנייה ולמצוא את הפעילות הכי מחממת לב, וד"ש לשר לפיתוח הנגב והגליל. אולי גם לו כדאי להגיע.
פסטיבל "דרום אדום": לפרטים מלאים, אתרי לינה, מסעדות ואטרקציות: www.habsor.co.il