טור אישי בעיתון הוא כמו ססמוגרף. אדם כותב, שולח את המילים ולעולם אינו יכול לדעת על אילו אוזניים ייפלו – כרויות או ערלות, ואילו עיניים ישזפו אותן – פקוחות או עצומות. הדרך היחידה לוודא, דווקא בעידן שבו האצבע קלה על הלייק ברשתות החברתיות, היא למנות את מספר הקוראים שיושבים ומטריחים את עצמם לכתוב מייל אישי. פעם, לימד אותי אחד מידידי העיתונאים, על מדד המכתבים. על כל מכתב קוראים, אמר, יש לך למעשה למעלה מ־2,000 שבאמת אוחזים בעיתון. טוב, מכתבים היו ואינם. רק מהבנק אני מקבלת, וגם זה כשהדוור האומלל לא נבלע בין השקים.
את אחד מטורי הקודמים הקדשתי לשיחה אקראית ששמעתי בגן השעשועים. הנושא היה האין. האין היחסי. כלומר, למה מתכוון האחד כשהוא אומר אין, ולמה מתכוון האחר כשהוא משתמש בדיוק באותה מילה כדי לתאר את מצבו. הענף שעליו נתליתי היה אותה שיחה שבה דנו שתי אמהות באפשרויות שעומדות לרשותן סביב החופשה הגדולה שמזמן חודש אוגוסט. האחת קיטרה על כמה זה קשה. "זה", משמע ההוצאות האלה בנסיעות עם הילדים, עם הטיסה והדיוטי פרי והרכב שצריך לשכור והכניסה לאטרקציות בחו"ל. האחרת הסבירה לה שהיא אפילו לא יכולה לתכנן דברים כאלה, לא כל שכן לבצע. מספר התגובות שקיבלתי לתיבת הדואר הפרטית שלי, המפורסמת כאן ממש, ריגשה אותי. לא רק כי טרחתם, אלא כי הבנתי שנגעתי בעצב חשוף מאוד.
העצב הזה חושף שכבה של עוד עצבים ואמת אחת. אני לא הלמ"ס ולא נציגתו. אני כמוכם. מסתכלת על המציאות בעיניים לאו דווקא מדעיות, אבל רואה אותה נכוחה. מהמציאות הזאת ניבטת תמונה שאי אפשר לברוח ממנה: אנחנו מסתובבים עם מפתחות של רכב חדש שקנינו בליסינג במאה אלף תשלומים, עושים פרצוף של פאסון כשמספרים לנו שצריך עוד ספר ב־150 שקל בתחילת שנת הלימודים רגע אחרי שחשבנו שסיימנו עם ההוצאות הכבדות, קונים לילדים משולש פיצה מסריח ב־15 שקל ועוד בקבוק שתייה שנראה כמו נשורת רדיואקטיבית ב־8 שקלים. אנחנו מהנהנים כשאנחנו צריכים להיכנס לאטרקציה סוג ו' (מפאת כבודו של ח"כ אחד, לא אדלג לאות הבאה) ושולפים את כרטיס האשראי גם אם מדובר במאות שקלים לכניסה כדי ללטף עוד אלפקה.
התמונה הזאת, העשויה פיסות־פיסות של מציאות, היא של אנשים שחיים הונאה עצמית. כי באמת־באמת, עם יד על הלב, אם רובנו מסתכלים פנימה אל חשבון הבנק שלנו, אנחנו משועבדים עד מוות. לא, אני רוצה להגיד לעצמי, את לא באמת חשובה יותר אם הבנק נתן לך מסגרת אשראי גדולה יותר. את רק מנוצלת יותר וחיה פסאדה גדולה יותר. ולא, אתם לא באמת מרשימים עם הג'יפ החדש ועם עגלת הפרימיום שקניתם לתינוק שלכם. מה אתם כן? חיילים של תפיסת עולם משובשת, שמייחסת לכסף הרבה יותר מדי משקל. ואתם מגדלים, בדיוק כמוני, עוד דור של חיילים צייתניים, שאולי יסתובבו בפרצוף זורח ביום, אבל ילכו לישון בלב כבד בלילה. אז את הטור שלי אני רוצה להקדיש השבוע לכל אלו שכתבו לי בשקט, למייל הפרטי שלי, כמה שהם מסכימים, וכמה שעצוב להם להתרוצץ כמו פיונים מורעלים על לוח המשחק הזה, שאין לי מושג מי כתב את הוראות ההפעלה שלו. וגם לסבתא שלי ולדור שלה, שגידלו ילדים, רק עם מה שיש. אולי היה מעט מאוד, אבל יצא המון.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
פעמים יש לי הרגשה שמרוב שאנשים מנסים ומתאמצים, הם קצת מפספסים. אני מתכוון לגלידות יוגורט FITNESS, ואיך אומרות המורות? "היה לה פוטנציאל לא ממומש". אני ואחי טעמנו שני טעמים: אוכמניות וטופי־בננה. נגיד שכל אחד מהם הוא טעים, אבל למה היו צריכים להוסיף גם שברי עוגיות וגם דגנים מלאים? אני מודה שלמרות שאנחנו בית של זוללי גלידות, זה שילוב טעמים קצת מוזר. על האריזה כתוב שיש במנת גלידה של 40 גרם רק 63 קלוריות ואחוזי השומן נמוכים: 2.7% שומן. אז אולי מבוגרים יאהבו יותר, כי כבר סיכמנו שיש לילדים ולמבוגרים טעם שונה.
גלידת יוגורט FITNESS. מחיר: 22־24 שקלים ל־560 גרם.
המלצת תרבות
רק מי שראה ילד משתומם מול אפרכסת וחוגה יכול להבין את גודל הפער בין הורים (גם צעירים) לילדיהם. בפארק מיני ישראל מוצגת התערוכה "מאז ועד היום" המניחה את האצבע על מה שעשתה הטכנולוגיה בפרק זמן קצר מאוד ועוברת מהאסימון לאייפון, מהאנציקלופדיה ועד לוויקיפדיה, מהגלויה ועד האימייל, מהגזוז ועד לסודה סטרים. מודלים בפארק חוזרים בזמן ומציגים למבקרים איך נראו פעם, מה היה במקום שבו הקימו את שלושת מגדלי עזריאלי (לא, לא הייתה אחוזת דג'אני. היו שם טמפלרים), איך נראו הרחובות של פעם כשעוד מכרו נפט וקרח ועוד. מדי יום בשעה 18:30 תעלה הצגת הילדים "אורי וסבא במנהרת הזמן" על מפגש בין סבא מבולבל שלא עומד בקצב התקדמות הטכנולוגיה.
פארק מיני ישראל, לטרון. מחיר כרטיס מגיל שנתיים ומעלה: 35־69 שקלים מלבד ימי שישי. בימי שלישי, הכניסה לסבא/סבתא חינם מגיל 55 ומעלה בהצגת ת.ז (מלווה לכל ילד).