זה היה לפני כמה שנים בחודשי הקיץ. שני ילדים מתולתלים וזהובי שיער התרוצצו במשתלה בהרי ירושלים, בזמן שאמם העמיסה בעגלה עוד פטוניה שלעולם לא תחזיק לה באדנית ועוד צמח מצחין שאמור להרחיק יתושים, אבל מצליח להרחיק בעיקר בני אדם. הם, בינתיים, לקחו עגלה נוספת ושיחקו איתה.
הקטן, אז בן 5, העמיד פני מומחה לצמחים והציע לאחיו, אז בן 8, את הלהיטים האחרונים במשתלה: “זה משה בתיבה כי הוא נראה כמו נקניקייה", אמר בארשת פנים רצינית והמשיך לצמח הבא: “וזה מסריחיטון". אחר כך הסביר: “הצמח הזה הוא מסוכן! מומלץ כדי להרחיק אנשים מרגיזים". אחיו הגדול פרץ בצחוק, ואחד מנציגי המשתלה התקרב ודרש מהם להניח לעגלה, אגב גערה חצי אוטומטית: “ילדים, אל תפריעו כאן!". אמם שלהם, שעצביה גם ככה מרוטים, התערבה מיד ואמרה: “האדון צודק. תפסיקו להשתולל". אחר כך הסתכלה במבקר נוסף במשתלה והפטירה: “ממחר משפחה אומנת". הוא פרץ בצחוק גדול והיא הייתה מרוצה מהיכולת הקומית שלה. כי אם בארץ נהדרת או סתם באיזה מועדון סטנדאפ מפורעש טרם גילו אותה, אולי האיש הזה במשתלה יגלה.
את הילד הגדול שלה זה הצחיק פחות. הרבה הרבה פחות. העליצות הגדולה, החדווה ושמחת החיים התחלפו בפנים מכורכמים ואז זה בא. השפה התחתונה נשלחה קדימה, והוא פרץ בבכי. בכי טהור, בלתי נשלט. רק בשעות אחר הצהריים של אותו יום אמר לה שנמאס עליו שהיא צוחקת עליו ועל אחיו. שלא נעים להרגיש מיותר. אמו הבטיחה לעצמה שהיא לא תרד עוד על הילדים שלה – לא בשם הדחקה, לא בשם העייפות, לא בשם כלום. ההומור שלה הוא אולי דרך לרצות את העולם ולהרוויח חיוך מאנשים זרים, אבל הילדים שלה הכי חשובים.
והנה הגענו לחודש אוגוסט, והאמא הזאת, שכתבה על עצמה עד כה בגוף שלישי - לא מפאת חשיבותה העצמית היתרה, אלא כי היא מתביישת בעצמה - שומעת מכל כיוון קיטורים ותלונות. וזה מגיע מכל כיוון: בפיד בפייסבוק שנראה כמו פיד של אנוסי הזרעות שהכריחו אותם להביא ילדים לעולם, ברחוב, בגן השעשועים, במרכול השכונתי. הנה כמה דוגמאות: “נו, כבר התאבדתם?", “כבר פשטתם רגל?", “אני רוצה להיעלם" ועוד ועוד.
זה לא באמת מפליא. אנחנו, כפי הנראה, לעד ניחקק על דפי ההיסטוריה כדור שזכר להוציא את הנייד שלו מהרכב ולא את הילד. אנחנו ניזכר כדור היה שלא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה, וזו הצרה הקטנה. מילא דירה, אפילו בית אנחנו לא מסוגלים לתת לילדים שלנו בחודשי הקיץ בלי שנתלונן, נשמיץ אותם ונטנף.
אז בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר שגם אנחנו לא בדיוק שלאגר. האפים שלנו תחובים בכל פעם במסך אחר, אנחנו לא מסוגלים להעסיק את עצמנו, ואפילו לתקשר זה עם זה אנחנו לא ממש מסוגלים בלי לנבוח. והילדים? תנו להם להיות ילדים ותפסיקו להציק להם ולתת להם תחושה שהם מטרד. לא טוב לכם? שתו מים קרים. זה טוב לנקבוביות.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
שלום לכם, האנשים במאפיית ברמן, שאני מכיר עוד לפני שנולדתי, כי אמא שלי חולה על לחם. אני מכיר את זה שכשמבוגרים רוצים להפוך כל דבר לבריא, אז הם אומרים: “זה עשוי מקמח מלא”. טעמתי את הלחמניות החדשות של המאפייה. אני מודה שההורים שלי דחפו אותי ואת אחי לטעום, ומי שאהב אותה בעיקר הוא אחי. גם אני, כמו הזקנים של הבית, מאוד התפעלתי כשקראתי שהן עשויות מ־100% קמח חיטה מלא, ושיש בהן סיבים תזונתיים, מקסימום 250 קלוריות ב־100 גרם וגם לא הרבה נתרן. אני התפעלתי, אבל אבא היה חייב להוסיף שאלה משלו: למה היה דחוף לכם לשפוך כל כך הרבה סוכר לתוך הלחמניות? לא הפסדנו יותר מאשר הרווחנו?
מארז שש לחמניות אקטיב של ברמן. המחיר: 13־17 שקל
המלצת תרבות
לא הספקנו - אלו מאיתנו שלא מקטרים - לעפעף, והנה החופש הגדול מתקרב לסיומו. ביום שלישי יהפוך מוזיאון ישראל את תערוכת “חוטים וקשרים” המוצגת באגף הנוער לחגיגת הפעלות לילדים ויציע סדנאות פיסול בחוטים, הופעות של קוסמים ומשחקים בחבלים - כמו אלה שאנחנו שיחקנו בהם (יו־יו, חבל, גומי). עוד בתוכנית: מופעי קרקס והדרכה של קבוצת הגובהטרון, המהלכת על חבל מתוח, קולנוע תחת כיפת השמיים והיכרות עם עולם העכבישים - כי אם כבר סבך, שיהיה אלגנטי. האמן הרב־תחומי גבריאל רענן יעמוד על חבל מתוח ויצייר את המתרחש סביבו. בהצלחה!
מוזיאון ישראל, שלישי (23.8) בשעות 17:00־21:00. הכניסה לילדים עד גיל 17 חינם.
כל הפעילויות בהפנינג ללא תשלום. כרטיס למבוגר למוזיאון: 54 שקל