האם טיפול רגשי לילד בן שש אצל פסיכולוג יכול להתקיים כשאחד ההורים יושב בחדר במהלך הטיפול ושותף ומשתתף בשיחה, או שחובה להשאיר את הילד לבד עם המטפל?
“אין פה שום חובה. ודאי שאפשר לשבת עם הילד. השאלה היא אם זה אפקטיבי ונכון. אם רוצים להגיע לעמקי הפסיכולוגיה של ילד בן 6, מי שיודע לעשות את זה הוא הפסיכולוג, המטפל הרגשי. ואם רוצים להגיע לדברים שחבויים אצלו מתחת לפני השטח, שלא מוכרים אצלו, שלא מובנים לו, יש סיכוי גדול מאוד שהם קשורים להורים. אז ודאי שההורה לא אמור לשבת שם. ילדים אומרים דברים מסוימים כשהם ליד ההורים ודברים אחרים כשהם לא לידם. ההורה הוא דמות חשובה מאוד, דמות שהילד תלוי בה, בלי שהוא יודע להגיד במילים שהוא תלוי בה. אבל מבחינת כל הצרכים שלו, גם הפיזיים וגם הפסיכולוגיים, הוא תלוי בהורים. יכול להיות שההורה עושה דברים איומים והילד פוחד, והוא לעולם לא יגיד את זה כשההורה בחדר. יכול להיות שהוא לא פוחד, אבל אולי הוא לא מספיק פתוח לדבר על הדברים עם ההורים. לכן, לדעתי, ילדים שבאים לטיפול רגשי אמורים להיות לבד בחדר עם המטפל או המטפלת, ממש לא כשאחד ההורים יושב שם. כך אני ממליצה לעשות”.
בתי בת החמש וחצי היא ילדה סופר־עצמאית ושתלטנית מאוד. כבר יותר משנתיים היא נצמדת לפינת השולחן ומשפשפת את איבר המין שלה, ביקשנו ממנה להפסיק והיא ממשיכה, גם בגן ובבתים של חברים. נוסף לכך היא אוהבת מאוד שוקולד ומסכימה לעשות דברים תמורת שוקולד, והיא גם לא מקובלת חברתית. איך מתמודדים איתה?
“הילדה שלך בלחץ. היא מאוננת, אפילו שאין לזה שום אספקט מיני. היא משפשפת את איבר המין שלה, כי זה מרגיע אותה. זה כמו שילדים אחרים משפשפים את התנוך של האוזן. זה לא מיני, אלא יוצר אפקט של הרגעה, כי היא בלחץ ומחפשת דרך להירגע. היא ילדה שתלטנית, שמוכנה לעשות דברים רק אם היא תקבל שוקולד, ואת לא מתמודדת עם זה ונותנת לה שוקולד. זו תופעה שמעידה על ילדה שנמצאת בלחץ. היא גם לא מקובלת חברתית כי היא שתלטנית. ילדים וילדות אחרים לא אוהבים דברים כאלה. הפתרון הוא להוריד ממנה לחץ, לעזור לה באמצעות טיפול רגשי, בשילוב עם הדרכת הורים. צריך ללמד את הילדה כישורים חברתיים, לעשות לה מעין סוציאליזציה. זה לא מעשה פלאים, וזה לא יקרה ביום אחד. הטיפול צריך להיות במקביל, גם לה וגם לכם. היא עוד קטנה, היא רק בגן, ויש לה עוד מספיק זמן כדי להשתפר ולשפר את עצמה לקראת העלייה לכיתה א’ בשנה הבאה או בעוד שנתיים”.
אני אמא לשלושה, בן חמש וחצי, בת ארבע וחצי ובן חצי שנה. אני המחנכת בבית, זו שמטפלת ודואגת ולוקחת לחוגים. בעלי יותר פסיבי וכמעט לא מעורב. אני אמא לא מאושרת, קצרת רוח, שמרימה הרבה את הקול. ביחסים שלי עם שני הגדולים אני מרוחקת רגשית מאוד. אני לא מרגישה שאוהבים אותי. הם מחבקים רק את בעלי ורק לו אומרים שאוהבים אותו. רוצים רק אותו ולא אותי. לא מחבקים ומנשקים אותי. אני מקנאת בהורים אחרים בגן. מערכת היחסים שלי עם אמי הייתה קרה ומרוחקת, עד היום, ואני לא רוצה שזה יהיה גם אצלנו. מה אני עושה לא נכון?
“לבי איתך, ואני מבינה את כאב הלב והתסכול שלך. בדרך כלל ילדים אוהבים את אמא וצריכים אותה. לצערי, את נמצאת באיזשהו מעגל קסמים אכזרי. את פוחדת שזה יהיה כמו עם אמא שלך ובעצם משחזרת את זה. את מתוסכלת, ולכן את מרימה את הקול וקצרת רוח, ואלו הדברים שמרחיקים את הילדים. את לא יודעת מה לעשות כדי לקרב אותם, כי לא היה לך מודל של קרבה וקשר עם אמא שלך. ואז הילדים באופן טבעי הולכים לאבא. במצב כזה אסור לך להראות להם שזה פוגע בך. לא לדבר על זה מולם ובאוזניהם. צריך לבדוק מה גורם לך להיות קצרת רוח ולהרים את הקול. אם בעלך לא עוזר ונותן יד, אז אני מניחה שהעומס נופל עלייך, ואת עייפה. בעלך כנראה לא רואה שכיום תפקיד ההורות הוא שוויוני לגמרי. הוא חייב להיות הרבה יותר מעורב ולשאת יותר בנטל. צריך לגייס אותו לטובת העניין. אני ממליצה לך ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אישי שייתן לך טיפים ו’שיעורי בית’ ויכוון אותך. נוסף על כך, אני ממליצה על יועץ משפחה או הדרכה הורית לך ולבעלך, משהו שישפר את הזוגיות ההורית שלכם ויהיה לטובת שניכם ולטובת הילדים, לטובת כל המשפחה. לילדים שלך מגיעה אמא טובה ונינוחה”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM