השנה היא 1992. חורף עז פקד את צריפין. בתום לילה ארוך של שמירה ואינספור כוסות של משקה מהמכונה בטעם וניל צרפתי, קפוצ’ינו, הפוך ושוקולטה, חשה הצוערת כ’ שאפסו כוחותיה. היא הביטה סביבה בעיניים מתרוצצות ופרצה בריצה. בנשימה כבדה פילסה את דרכה במחנה הצבאי אל היעד הנכסף. כשסוף־סוף הגיעה אל מחוז חפצה, עצרה אותה קצינה חמורת סבר. “לאן את חושבת שאת הולכת, צוערת?”, “פיפי”, אמרה כ’ בשארית כוחותיה, “יש לי פיפי”. “פ י פ י! י ש ל ה פ י פ י!”, חזרה אחריה הקצינה. “כן”, אמרה הצוערת בקול ענות חלושה. “המפקדת, תני לי בבקשה לעבור”.
“אלה שירותי קצינות!”, אמרה המפקדת והסבירה בארשת חשיבות מופלגת: “צוערות עושות בשירותי צוערות, קצינות בשירותי קצינות”. לצוערת כ’ היו המון שאלות. היא רצתה לברר מהם ההבדלים בתוצרת. מהו צבע הפיפי של הקצינות, מאיזה בציר הוא, האם מקפיאים ושוקלים אותו באונקיות או שאולי עושים איתו משהו אחר, אבל היה לה פיפי. אז היא שתקה.
###
לצוערת הזו, שנשארה צוערת, נולדו ילדים. היא כל הזמן מספרת להם שבני אדם נולדו שווים, ושאין באמת דבר כזה, מעמדות. אף אחד לא באמת נולד נחות. הכל קשקוש שאנשים בעצמם יצרו כדי לבדל את עצמם מאחרים, בעיקר בשביל ליצור בעצמם תחושת עליונות. הרי אדם לא יבוא ויגיד: “אני ממעמד נמוך” רק כי בא לו. היה לפניו מישהו שהכתיר את עצמו כבן למעמד הגבוה, מישהו שהגדיר את עצמו באמצעות איתור של מי שמבחינתו הוא “האחר”. ו”האחר”, מה לעשות, נראה לו תמיד נחות ממנו. למרבה הצער, משום מה ההבדל הזה עובד. מה זה עובד. קחו למשל טיול מחלקתי שנתי שנערך לאחרונה באחד המוסדות האקדמיים הגדולים. בזה אחר זה עלו לאוטובוס רק חברי הסגל המנהלי. רוצה לומר: פרופסורים ודוקטורים אינם מתערבבים באותו אוטובוס עם בני הקסטה הנמוכה, המשרתים את מוחותיהם החד־פעמיים. עוד? בבקשה: תושבי הדרום והצפון מול המרכז, היחס אל בני העדה האתיופית וכן הלאה.
עכשיו, עם הכבודה הזו, אנחנו צריכים להגיע לליל הסדר, מדי שנה בשנה, ולספר איך יצאו בני ישראל מעבדות במצרים, ולא סתם: “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. “תגידי, אמא”, שאל אותי הבן שלי לפני כמה שנים, “40 שנה במדבר? הרי המרחק מארץ מצרים לכנען היה ממש קצר. למה לקח להם כל כך הרבה זמן להגיע מנקודה אחת לשנייה? לא מוגזם?” חשבתי וחשבתי, ואז הבנתי: הוצאה של אדם ממצב פיזי של עבדות לוקחת בדיוק דקה. אומרים לו: “היי, אתה כבר לא עבד”. האתגר האמיתי מתחיל כשרוצים להוציא אדם ממצב תודעתי של עבד. פה זה כבר עסק אחר, ולשם כך נדרש לפחות דור אחד שייעלם מהמפה וישאיר מקום פנוי לדור אחר.
עכשיו, דווקא פה, אצל העם שידע עבדות ומספר על זה בחרון אף כל שנה, איכשהו נוצרת כל יום עוד שכבת עבדים חדשים. חלק עבדי הייטק. חלק עבדים לשלטון. חלק לשלטון המחשבות. חלקם לשלטון השנאה. הטירוף הוא שחלק בלתי מבוטל מהעבדים החדשים עושים את זה מבחירה. בחג הזה אני רוצה להזכיר שגם מי שנולד עבד, מסוגל לשחרר את עצמו משלשלאות הברזל. כולנו באמת שווים, גם אם קשה לזכור זאת ביום־יום השוחק. בדיוק כמו המשקאות האלה מהמכונות ההן בבסיסי צה”ל. יש להם שמות שונים, אבל תכל'ס, הכל עשוי מאותה אבקה ומסיים את דרכו בדיוק באותה דרך. חג חירות שמח.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)
אני אף פעם לא אבין למה צריך בנקים בעולם, או כמו שהייתה אומרת סבתא של אבא שלי: בשביל זה יש עוף קפוא ובלטות. כדי לשים שם את הכסף. נדמה לי שאם היינו חוזרים לאיך שהיו עושים פעם, להרבה אנשים היו פחות צרות בחיים. אני מתכוון לקופות חיסכון. איזה רעיון יפה! למה לא משתמשים בו כמעט יותר? קחו לדוגמה את קופת החיסכון הזו של אנגרי בירדס, שבתוכה מסתתרת עוד הפתעה: תרסיס גוף. מוציאים את תרסיס הגוף ומתחילים לחסוך עד שצוברים סכום נאה. אמא טוענת שקופות חיסכון זה לא רק בשביל כסף, אלא גם לדברים חשובים לא פחות: למשל, כוחות.
ANGRY BIRDS מבית ROVIO. מחיר: 59 שקלים. להשיג בפארמים, ברשתות הפנינג ובחנויות הצעצועים
המלצת תרבות
קריאה בכתביו של ש”י עגנון היא אתגר. לא רק לילדים, כי אם גם למבוגרים. ריבוי השכבות, הידע המעמיק, מוטת הכנפיים הרחבה ודרכי הכתיבה השונות: ממעשיות חסידיות דרך סיפורים פסיכולוגיים ועד לסיפורים סמליים מודרניסטים מרתקים. ב”ימי רצון” מגישה הוצאת שוקן שישה סיפורים מנוקדים, מבוארים ומאוירים: “הפרוטה”, “זיכרון בספר”, “החליל”, “מאויב לאוהב”, “המטפחת” וכמובן “ימי רצון”. הכל נאמר על ההתבוננות הדקה ועל היכולת הנפלאה של עגנון לתאר מצבים חד־פעמיים, ונדמה שהדרך היחידה להבין היא לשבת עם הילדים ולקרוא. בסבלנות, בהתמדה ובקשב. יופי של מתנה לחג, ללב ולראש. ד
“ימי רצון", שישה סיפורים מאת ש"י עגנון, בהוצאת שוקן.
מחיר: 62 שקל