זה כבר הפך לשגרה מזעזעת. חסרי ישע, פעם קשישים ופעם פעוטות, מתועדים בזמן שמישהו מתעלל בהם - מטפלים ומטפלות שהם שמו בהם את מבטחם. אחת מטיחה את ראשו של הפעוט ברצפה, אחרת משסה את כלבה בתינוקות שמסרבים לאכול. המראות בלתי נסבלים ואין לדעת מה יהיו ההשלכות של הרישומים הנחרתים בנפשם של הילדים. מאות תיקים נפתחו בשנים האחרונות בגין אלימות כלפי קטינים בגני ילדים ובמעונות יום. ב־90% מהמקרים הם נסגרו בשל חוסר ראיות. היום (שלישי) יתקיים דיון בכנסת בוועדה לזכויות הילד בראשותה של ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו), סביב הצעת חוק שניסחה המציעה להציב מצלמות במעגל סגור בגני ילדים ובבתי אבות במשך כל שעות היממה. ההקלטות יישלפו אך ורק כאשר מדובר בחשד סביר לאלימות ורק על פי צו בית משפט.
"מקרי האלימות המזעזעים מצד מטפלים ואנשי צוות שאליהם אנו נחשפים כמעט מדי יום, מוכיחים כי אין מנוס מהתקנת מצלמות במוסדות שבהם שוהים חסרי ישע – פעוטות, קשישים וחוסים, כפי שקובעת הצעת החוק שיזמתי", אומרת ח"כ שאשא־ביטון, "רק תיעוד קביל בזמן אמת, לצד ענישה מקסימלית, ייצרו הרתעה יעילה. זאת במקביל להליכי סינון קפדניים בעת קבלה לעבודה ולמתן הכשרה מתאימה לאנשי צוות במוסדות הללו. בתנאים הנוכחיים, אין למערכת מענה הולם לסוגיית גילויי האלימות וההתעללות כלפי חסרי ישע. הצעת החוק תיתן מענה לחוסר בראיות המספיקות להעמדה לדין, תגביר את הפיקוח ותחזק את תחושת הביטחון של המטופלים ומשפחותיהם, שחלקן איבדו מזמן את אמונם במערכת. בנוסף, בהצעת החוק יש גם משום הגנה על אנשי הצוות עצמם מפני תלונות שווא. ביטחון ילדינו הרכים והורינו המבוגרים אינו הפקר, ובשיח המתקיים על הצורך שבשמירה על פרטיות אל מול הצורך שבהגנה על חסרי ישע, הכף נוטה בבירור לטובת ביטחונם האישי של חסרי הישע".
לילי פוקמונסקי, מנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים המונה כ־20 אלף גננות, זועמת. "בעבר ניהלתי גן 35 שנה", היא אומרת. "גם חברותיי ניהלו גנים – ללא רבב. היום כל הורה שני חושד שהגננת תוקפת את הילד שלו או מזיקה לו. החברה שלנו נעשתה כזו שבה כל אחד דואג לעצמו. לא רואים פה את טובת הכלל, אין אמון במערכת החינוך ואין גבולות. הנה, רק היום סיפרה לי גננת שהייתה אצלי שיש לה גבולות וחוקים ברורים בגן, כמו בכל הגנים, וההורים כתבו למפקחת מכתב שבו הם שואלים אותה האם ידוע לה שבגן הזה יש גבולות. ילד בן 3 או 4 מגיע לגן ילדים שיש בו עוד 30 ילדים. אם הגננת לא מציבה גבולות, אין לה אפשרות לעשות את מה שהיא נדרשת לעשות. ילדים לא באים לגן לעשות דוקטורט. הם באים ללמוד כישורי חיים, כישורים חברתיים, יחס לחברה ולשונה. היום יש גננות צעירות במערכת שלא נותנים להן צ'אנס להשתלב ולהצליח. כל הזמן מחפשים מה לא טוב".
"זו בדיחה"
האגף למעונות יום ולמשפחתונים לגיל הרך במשרד הכלכלה הוא הגוף האחראי למסגרות יום (מעונות יום ומשפחתונים) לילדים מגיל חצי שנה ועד 3 שנים, ולפיקוח עליהן. האגף למעונות יום ומשפחתונים פועל מתוקף חוק הפיקוח על מעונות התשכ"ה־1965, שמטרתו לקדם יציאת נשים לעבודה. אלא שעל פי דוח שהוכן על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, רק כ־20% מכלל הילדים בני חצי שנה עד 3 נמצאים במעונות יום ובמשפחתונים שבפיקוח משרד הכלכלה. בגיל 3 הם עוברים למסגרות יום של משרד החינוך. למרות זאת, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש ילדים בני 2־6 שנים שנמצאים בגנים פרטיים. "לא נעשה מיפוי מלא של המענה לילדים בגיל הרך במגזר הפרטי, ואין נתונים מלאים על המסגרות הפרטיות בישראל ועל מספר הילדים המטופלים בהן", מצוין בדוח.
בעניין הגנים הפרטיים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת מדי שנה סקר במדגם. המידע על הגנים הפרטיים שאליהם נשלחים שאלוני הסקר של הלשכה מבוסס ברובו על המידע על כאלה הרשומים במרשם העסקים של הלשכה, אלא שבסקר לא נכללים גנים ומשפחתונים שפועלים ללא רישוי, אין בו נתונים על מטפלים העובדים עם ילדים בגיל הרך, והנתונים בו הם על פעוטות מגיל שנתיים בלבד.
"הסיפור הזה התחיל כבר בהצעת חוק של ח"כ אורלי לוי־אבקסיס לפני שלוש שנים. ישבו בדיון יועצים משפטיים ואמרו לה שזה לא עובר", אומרת פוקמונסקי, "הצבת המצלמות היא אי־אמון במערכת. זו פגיעה בצנעת הפרט הן של הצוות והן של הילדים. הרבה מאוד פעמים, במקרים שבהם ההורים מגישים במשטרה תלונות נגד גננות, אחרי בדיקה מאוד מורכבת של עורכי דין ושל הפרקליטות, התיקים נסגרים מחוסר אשמה לגמרי".
פוקמונסקי אינה משתכנעת גם נוכח ההצעה לשלוף את הקלטות רק בצו בית משפט. "מצלמות אפשר לפרוץ היום בקלות", היא אומרת, "ויש עוד דבר: כל ילד שיחזור הביתה עם איזו שריטה קטנה ביד או בברך, ההורה שלו ירצה לראות את הסרטון כדי לראות האם הוא נפגע על ידי הגננת. זו בדיחה. אין לי בעיה שיהיו מצלמות בגנים הפרטיים. יש הרבה יותר מדי מקרים שבהם כל אחת שיש לה חדר פנוי בבית אוספת ילדים ומכריזה על עצמה כעל גננת. ההורים לא בודקים מה ומי היא. לא כל אחת שמטפלת בילדים יכולה לקרוא לעצמה גננת. גננת היא מי שסיימה ארבע שנות לימוד במכללה לעובדי הוראה עם תואר ראשון. הדברים החמורים שראינו בטלוויזיה הם של גנים פרטיים או של צהרונים בשעות שבהן הגננת לא נמצאת, ואני נחושה בעמדתי: יש לנו התנגדות מוחלטת להתקנת מצלמות בגני הילדים".
ד"ר ניצה דורי, ראשת החוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן, בקריית שמואל בחיפה, רואה בהתקנת מצלמות בגן פגיעה קודם כל בילדים עצמם ובפרטיותם. "אי אפשר לתת דוח לכל ההורים מה שיקוליה של הגננת עם כל ילד וילד", היא אומרת. "התקנת מצלמות בגן תפגע בעבודת הגננת. לגננת טובה אין מה להסתיר. היא יודעת שהיא בסדר, ולפעמים אפילו מייחלת שתהיה מצלמה כדי להראות להורים את עבודתה המסורה על מנת שיפסיקו לחשוד בה שהיא לא עושה עבודתה נאמנה. אבל מצלמה מולה תמנע ממנה לעתים לפעול חינוכית כפי שרצתה לפעול. למשל, למנוע מילד משהו או להושיב אותו לחשוב על מעשיו, או לנזוף בו. גננת תשנה את התנהגותה האסרטיבית והסמכותית שצריכה להיות לפעמים, אל מול המצלמות, מחשש שתיראה בעיני ההורים כנוקשה מדי".
פוטנציאל התנגשות
ומה אומרים באיגוד הגנים הפרטיים המייצג מאות גננות? את ההפך. עו"ד קרן אוחנה־איוס, אם לחמישה ויו"ר האיגוד, מודה כי גישת האיגוד השתנתה עם הזמן. "היינו בראש המתנגדות כשח"כ אורלי לוי־אבקסיס הגישה הצעה דומה והיה בה סעיף פלילי", היא אומרת. "כשח"כ יפעת שאשא־ביטון הגישה הצעה פרטית שהורידה את הסעיף הפלילי ואמרה שנפתח את המצלמות רק בצו בית משפט וכשקיים חשד מעל לכל ספק סביר, ההצעה יצאה למטריה רחבה יותר של חוסים וחסרי ישע, החלטנו לתמוך בה אם יתקיימו שלושה סעיפים בחקיקה: שזה יהיה ללא סאונד, שפתיחת מצלמה תהיה בצו בית משפט ושזה יכלול את כל מסגרות הגיל הרך: מעונות היום, החברה למתנ"סים והרשתות הדתיות והחרדיות עד גיל 6. אני בנוף כבר 20 שנה, ומשהו נשבר באמון בינינו לבין הלקוחות שלנו. קשה לי שמקרה אחד יוצר רוח סערה בתחום שלם. אנחנו צריכים לחזק את המקום שבו הורה יודע שהוא שולח את ילדיו למקום בטוח שהגננת עושה בו את עבודתה נאמנה ואין לה מה להסתיר. לומדים לחיות עם זה. אנשים ידעו שלגננות אין מה להסתיר ושהן עושות עבודה טובה".
המילה "אמון" עוברת כחוט השני אצל הדוברים בכתבה. ד"ר סמדר דולב, ראשת התוכנית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת אורנים, אומרת שמערכת היחסים בין הגננות להורים הנה חשובה ומאתגרת לא פחות מאשר הקשר של הגננות עם הילדים. "אנו מקדישים זמן רב להבנת התפקיד המרכזי של ההורים בהתפתחות ילדיהם, המשמעות של עבודה מערכתית הכוללת את הגן ואת הבית, וכן אנו מלמדים גננות לעתיד לבנות קשר מיטבי עם ההורים", היא אומרת. "לאור כל זאת, ומתוך שיחה בנושא עם גננות ותיקות, הצעת החוק בנושא התקנת מצלמות בגנים עלולה לערער את תחושת האמון ההדדית בין הגננות להורים, ובסופו של דבר לפגוע בעבודתן של הגננות. חשוב יותר לוודא שכל הגננות עוברות הכשרה מלאה, גם בגילי לידה ועד 3, שזה נושא מאוד מוזנח. חשוב אולי יותר לתת לגננות תמיכה מקצועית מתמשכת אשר תכלול הדרכה ועבודת עמיתים. תמיכה זו תביא לכך שעבודתן תהיה מקצועית יותר ותפחית את תחושת השחיקה".
גל שמר הוא גנן לילדים בני 4.5־6 בגן הדרים, באשכול הגנים הירוק של בית הספר הריאלי בבית בירם בחיפה. שמר, בוגר תואר ראשון במכללת אורנים ובשלבי סיום התואר השני בחינוך לגיל הרך, סבור כי הוספת מצלמות עלולה להערים קשיים על האתגר המורכב ממילא - שמירה על תקשורת בין הצוות החינוכי לבין ההורים. "זה עלול להביא למשבר אמון של ממש במקצועיותן של הגננות", הוא אומר. "הפוטנציאל להתנגשויות והתערבות של הורים הוא אינסופי, ואם הסיבה להוספת מצלמות היא הדאגה לרווחת הילדים, הפתרון הוא אחר לגמרי, לעניות דעתי. העלאת הדרישות האקדמיות מצד המכללות להכשרת גננות, לצד שיפור תנאי השכר של הגננות והסייעות, הנה דרך טובה יותר שבה שינוי יכול להתחיל".
לא נרדמים בשמירה
"היו הרבה מקרים שבהם רציתי להיות זבוב על הקיר. מאוד מסקרן לראות איך משחק של גננת שעושה מפגש ונוזפת בילדים הופך לשגרה", אומרת גל, אם לשניים ממרכז הארץ. "ליה, הקטנה שלי, בת 3 , ומגיל 2.5 היא כבר צועקת על הבובות שלה. יש הרבה מילים שהילדים משתמשים בהן, שברור ששמעו מהגננת: 'תתבייש לך' ועוד בסגנון. כשליה הולכת לישון, היא אומרת שהיא 'רק נחה' ומסבירה שזה כמו הגננת. כשהבת הגדולה הייתה בגן חובה, גילינו באמצעות סיפור שהתגלגל שהילדים נענשו וביקשו מהם לעמוד עם ידיים למעלה. ילד אחד מדבר, עוד ילד ועוד אחד, והגננת אומרת במילים אחרות שהילדים משקרים. אחרי כן, במפגש, עושים להם שטיפות מוח, 'זה קרה, זה לא'. למרות זאת, אני באופן אישי לא הייתי רוצה להשתעבד למצלמות. נוח לי לחשוב שהבנות בידיים טובות. כן חשוב לשאול ולא לחקור את הילד על דברים מסוימים שנראים לא סבירים, והכי חשוב להאמין לילד".
פאני שגב, מעצבת גרפית ודי־ג'יי מהגליל העליון, אם לשניים (3.5 ו־5.5), בעד. "לדעתי, כל בן אדם צריך לחיות בתודעה שכאילו ממוקמת עליו מצלמה 24/7, וכך אנשים יחשבו פעמיים לפני שיעשו מעשה", היא אומרת. "מאחר שהמצב לא כזה, יש להציב מצלמות בידיעת הצוותים המטפלים, אבל מבלי שידעו את מיקום המצלמות בשטח הגן גם כשאין חשד. בכל גן צריכים להתקין מצלמות", היא אומרת. "זה בסיסי בעיניי. גן שיסרב, סימן שיש לו מה להסתיר".
יריב מתל אביב, אב לשניים (2 ו־5), מסכים תוך הסתייגות והתייחסות למסגרות בפיקוח וכאלה שאינן בפיקוח: "זה כלי מעולה לגיל הרך ולמקומות חסרי פיקוח, למשפחתונים ולכאלה שאין להורה מושג מה הולך שם אחרי שנסגרת הדלת. במקומות יותר מסודרים כמו גני עירייה ובגילים יותר גדולים זה מיותר בעיניי, וגם צריך לתת קצת קרדיט לגננות. זה לגמרי תלוי מסגרת וגיל. לא חושב שזה עלול לפגום באמון. אני בטוח שהגננות מבינות את הצורך הזה, לאור מקרים נוראים שקרו בעבר, והן מבינות את הצורך בפיקוח במקומות פרטיים".
לעומתה, אורטל נח־מועלם, אם לשתיים (3 ו־5) מירושלים, מנהלת מלון לאונרדו בוטיק ירושלים, חצויה בדעתה ומעלה נקודה נוספת. "הבעיה שאני נתקלתי בה היא לא עם הגננת. יש לנו צוות קבוע ומדהים ועליו אני לא צריכה פיקוח. אני בוטחת בו לגמרי. הבעיה היא עם הסייעות המתגברות, שבאות והולכות", אומרת נח־מועלם. "מפני שיש תחלופה מאוד גבוהה, לפעמים אנחנו מגיעים לגן ומוצאים סייעת חדשה. חוסר היציבות בעייתי. אם כולם היו במעקב, זה היה יכול להיות מטריד. לגיסים שלי בקנדה וגם בניו יורק יש מעקב כל היום, אונליין. הם פותחים את הטלפון הנייד ורואים בדיוק מה קורה בגן. תארי לך שכל מי שמשעמם לו במשרד מתחיל לפקד על הצוות. זה מטורף. זה מטרד בלתי פוסק לכולם, אבל אם להורים אין גישה וזה רק למקרה חירום, זה חשוב מאוד".
אסנת ואתורי, יוזמת ומובילת "מחאת התינוקות" וקבוצת הפייסבוק "חופשת לידה והורות זו זכות ולא הישרדות”, כלל לא מתלבטת. "כל עוד פתיחת מסגרת שבה מטפלים בתינוקות רכים זה פשוט הרבה יותר מלפתוח דוכן פלאפל, אני בעד מצלמות", היא אומרת בנחרצות. "למען האמת, יש חוקים חשובים יותר: חוק המועצה לגיל הרך, לדוגמה, שיעניק לכל מערך הגיל הרך סוף סוף אבא ואמא שכל כך חסרים היום, וחוק הפיקוח שהוא הכרחי. לא יכול להיות שפחות מרבע מילדי ישראל נמצאים במסגרות מפוקחות. מסגרת לא מפוקחת זה אומר שאף אחד לא אוכף שום סטנדרטים בסיסיים והכרחיים לטיפול בילדים שלנו בשנות חייהם הראשונות. בתקווה שתהליך החקיקה יתקדם ויימצאו התקציבים המתאימים, עד אז, אנחנו לא יכולים להירדם בשמירה על הילדים שלנו. המחשבה שכל אחד יכול להיות האדם שאמון על ביטחונו של חסר ישע שנתון לחסדיו, מצמררת אותי. לאחרונה מתגלות עוד ועוד פרשיות מזעזעות על התעללות בחסרי ישע, ואני אפילו לא רוצה לדמיין כמה דברים כאלה מתרחשים ולא נחשפים. יתרה מכך, גם במקומות מפוקחים מתגלים מקרים של התעללות והזנחה, ובשל חוסר בראיות הם לא מטופלים כהלכה.
אני בעד מצלמות במעגל סגור בכל מסגרת שמעניקה שירותים לחסרי ישע, כזו שלגורם מפקח ולמשטרה תהיה גישה לחומר המצולם. לכל המתנגדים בשם שמירה על הפרטיות, אני אומרת: תתעוררו, אתם מצולמים בכל ביקור שלכם במרפאה, קניון, חניה ואפילו ברחוב. כאן לפחות יש לכך סיבה ממש טובה, הביטחון של הילדים שלנו".