בלתי מספיק: המסע לפולין מפספס את מטרתו העיקרית

בשבוע שעבר הוזמנו, כמו יתר הורי שכבת כיתה י"א בבית הספר, למפגש עם רכז המסע לפולין, עם מורי בית הספר ועם נציג יד ושם. כולם, התרשמתי, מסורים מאוד לרעיון ומקדישים לו את מיטב ידיעותיהם ומרצם. כולם רואים את החשיבות הטמונה בשלב ההכנה, הכולל 40 שעות, שלושה סמינרים, הכנה רגשית ועוד דברים. התלמידים אמורים ללמוד על פולין שלפני המלחמה, על היהדות המפוארת שחיה שם וגם לסייר במחנות ההשמדה. עם הכנה ובלעדיה, אני לא באמת חושבת שאפשר להבין או לעכל. בכל גיל נדמה לנו שלמדנו דבר או שניים על מושגי הרוע בעולם, אבל הביקור שם, במחנות ההשמדה ובפולין, שכל כולה בית קברות אחד ענק שעם הזמן עוטר במבנים יפים, מלמד שזה לא כך. "פלנטה אחרת", כינה את התופת הסופר ניצול השואה יחיאל די־נור (ק. צטניק): "אין הזמן שם כפי שהוא כאן על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר, ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מספר".

 

כבר זמן רב שאני מתהלכת בתחושת אי־נוחות קשה. "השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית של כולנו", כתב רוני סומק. עד לא מזמן חשבתי שהוא צודק. הרי אנחנו כל הזמן מדברים שואה, חושבים שואה, מהרהרים שואה. "שואה!" אומרת לי חברה שציפור הרביצה לשלשת נדיבה על הרכב שלה. "איזה נאצי", אומר לי חבר אחר על רופא אנטיפת, וכן הלאה הפרזות ותיאורים שקשורים באיזשהו אופן ללקסיקון השואה המלא. 

אבל מה באמת המשמעות של זה? הרי העובדה שלוקחים ילדים למחנות הריכוז כדי שיפנימו את גודל האסון שהתרחש בשואה - מעידה על גודל הכישלון שלנו כחברה. בני אדם, תקנו אותי אם אני טועה, אמורים להרחיב את יכולת החשיבה והדמיון שלהם, כדי שיוכלו להבין דברים בלי שיהיו בתוכם, ואם לא הצלחנו להכניס לעצמנו תודעה אמיתית של אסון שקורה, אז מחר, כשיהיה איזה אסון 

בארגנטינה, זה לא יהיה עניין שלנו, כי אנחנו פטורים מהזדהות. זה לא רק תיאורטי. הנה, זה קורה. 

סוריה נמצאת במרחק נסיעה מאיתנו. עם יחסים דיפלומטיים ובלעדיהם, אנחנו חיים עם הידיעה שבכל יום ויום נטבחים בה מבוגרים ותינוקות. חלק פועלים למענם, רובנו ממשיכים את מלאכת יומנו. עולם כמנהגו נוהג. זה דבר אחד שמפריע לי. הדבר השני הוא העובדה שהלימוד הזה מתוחם במסע ובהכנה. למה להרחיק עד פולין, אם יש כמעט בכל רחוב ניצולי שואה רעבים ללחם? למה להקדיש כל כך הרבה כסף לזיכרון, כשנושאי הזיכרון חיים בקושי כאן לידנו? "אני אסביר לך", ענתה לי עדי בת ה־17, שחזרה מהמסע לא מזמן. סבתא שלה היא ניצולת אושוויץ. "המסע הזה חשוב כדי שנבין מה קורה כשמישהו מקבל נשק ליד, ולא חושב פעמיים". זו כמובן תשובה מעוררת מחשבה, אבל אני לא בטוחה שהיא מספקת אותי. 

למה לא ללמוד על משפטי הקאפו, על משפט אייכמן, על השואה בראי הקולנוע הישראלי, על מצבם של ניצולי השואה, לבקר בתל יצחק במכון משואה, במוזיאון לוחמי הגטאות, ביד ושם, ולהיפגש עם הניצולים? רק בשביל החוויה האמוציונלית הקיצונית, שכרוכה במילוי טופס הטיולים של התיכוניסט הישראלי הממוצע? זה בלתי מספיק. אם משרד החינוך וממשלת ישראל רוצים לחנך, שיתכבדו קודם כל להעניק סדרת חינוך לכל הממשלות המכהנות בעשורים האחרונים ומזניחות את הניצולים.