השעה הייתה שמונה בערב. מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, לא פחות, עמדו במרחק של כעשרה מטרים ממני. זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא שלי כאוהד ספורט, חוויית חיים חד-פעמית של אושר צרוף, אבל אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. שאריות הקטשופ והחרדל בלחמניה שקניתי כמה דקות לפני כן במזנון של האולם בבאדלונה החלו לנזול לי לעבר המכנסיים.
איך, איך לעזאזל זה קרה לי, סטרתי לעצמי על המצח, הרי התכוננתי לאולימפיאדה הזו כל כך ביסודיות. במשך חודשים עמלתי על קלסר עב כרס שבו סימנתי ומרקרתי את כל התאריכים, כל השעות וכל המקומות שבהם מופיעים הספורטאים הישראלים בברצלונה. רק באותו בוקר שיגרתי למערכת ראיון נרחב עם יעל ארד לרגל זכייתה במדליית הכסף ודפקתי אל מול המראה חיוך אווילי. כל הכבוד, שיבחתי את עצמי, עשית את זה כמו גדול, סיקרת את כל התחרויות שכף רגל ישראלית דרכה בהן, ללא כל תקלה.
עכשיו יש לך שבוע שלם ליהנות מכל פלאי תבל שהתרכזו בברצלונה. זהו, הסיוט נגמר, לא עוד סיקור קרבות ההיאבקות המשמימים של ספורטאים אלמונים שעפו תוך פחות מארבע שניות, אחרי שהיטלטלתי יותר מארבע שעות בדרכים כדי לצפות בהם. מעכשיו אני עם החבר'ה הגדולים, קרל לואיס, מייקל ג'ורדן, ואת הזמן הפנוי אני מתכוון להקדיש לתחקיר מעמיק ולמעקב צמוד אחרי הקופצת לרוחק הגרמנייה, סוזן טידקה, היפה בספורטאיות תבל.
בעוד אני מאפסן את קלסרי ומחברותי בתקווה לא להיתקל בהם יותר לעולם, נחתה זווית העין שלי על סימון קטנטן ועקשני ביומן, שבישר לי שאולי הקדמתי לחגוג. הספורטאים הישראלים, כך התברר לי לפתע, לא בדיוק סיימו את דרכם באולימפיאדה. הערב, כך התחוור לי, אמור ג'ודאי בשם אורן סמדג'ה להתחרות בפלאו בלאוגראנה, אולם הכדורסל הישן של ברצלונה. מעולם לא נתקלתי בשמו של הסמדג'ה הזה, למרות ההכנות הכל כך מדוקדקות שלי.
מאיפה הוא צץ לי פתאום, רגנתי ביני לבין עצמי, הרי כולם דיברו רק על יעל ארד. רגע לפני שאני יוצא ממרכז התקשורת אל עבר הסגרדה פמיליה, הקתדרלה הבלתי גמורה של גאודי, שאותה סימנתי כיעד התיירותי הראשון שעלי לבקר בו אחרי שיסתיים השירות הלאומי שלי, החלטתי להרים טלפון לאחד מבכירי המשלחת הישראלית, יודע דבר בתחומו שמפאת ההתיישנות לא אזכיר כאן את שמו, כדי לברר מיהו ומהו האדון הנכבד אורן סמדג'ה שמאיים לגזול עוד 24 שעות מחירותי.
“מדובר בבחור מאופקים", אמר לי הבכיר. “דווקא יש לו פוטנציאל, אבל אנחנו לא בונים עליו לאולימפיאדה הזו. אם הוא יהיה רציני, ואני מדגיש, רק אם הוא יהיה רציני, אולי הוא יעשה משהו באולימפיאדה הבאה באטלנטה..."
“אז בעצם מה אתה אומר לי", השלכתי לרגע את האתיקה העיתונאית המועטה שעוד נותרה בי לכל הרוחות, “שאין לי שום סיבה להתאמץ כדי לבוא לראות אותו, נכון? עוד פעם לנסוע כמה שעות בשביל ספורטאי שיעוף אחרי כמה שניות? בינינו, אין טעם לבוא, נכון?".
“תשמע", הגיב הבכיר בקוצר רוח, “אני לא אמרתי לך כלום, תעשה מה שאתה רוצה, אבל בינינו אני אומר לך שאם הוא עובר סיבוב אחד זה הישג בשבילו.
לא נראה לי שהוא יעשה משהו מעבר לזה..."
הבכיר עוד ניסה לסייג את עצמו ולומר לי שאולי בכל זאת סמדג'ה יפתיע ושזה ספורט ושאי אפשר לדעת, אבל אני כבר סגרתי אנטנות והייתי במקום אחר. בעיני רוחי ראיתי את הסגרדה פמיליה הניצבת בקו ישר מתחת לשמש הקטלונית הקופחת של צהרי היום, בדמיוני כבר חשתי איך נעלי פוסעות בשבילי הלה רמבלה התוססים והשוקקים של בין הערביים ואפילו בחרתי את השיר שאפזם כשאעשה את הדרך עד לעיר הסמוכה באדלונה, כדי לצפות במשחק הכדורסל בין נבחרת החלומות האמריקאית לברזיל של אוסקר שמידט.
השעה הייתה שמונה בערב. מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, לא פחות, עמדו במרחק של כעשרה מטרים ממני. אני זוכר שהספקתי לנגוס בנקניקייה עסיסית לפני שהבחנתי בהמולה יוצאת דופן על מסך הטלוויזיה שהיה על שולחני בתא העיתונות. בהתחלה הבחנתי בג'ודאי שמניף את שתי ידיו, קצת אחר כך נדהמתי לגלות שעל המסך מתנוסס לו בגאון דגם מיניאטורי של דגל ישראל.
עשיתי אחת ועוד אחת ורק אז קלטתי את גודל הפאשלה: במרחק של עשרות קילומטרים מהמקום שבו אני נמצא זכה ספורטאי ישראלי במדליה ולי לא תהיה ולו מילה לכתוב על כך למערכת.
סקוטי פיפן, נדמה לי, התרומם לג'אמפ, אבל אל תתפסו אותי במילה, כי באותו רגע הייתי בעיצומה של מנוסה אל מחוץ לאולם. הנסיעה חזרה לברצלונה, הפקקים הארוכים בתוך העיר והטיפוס המייגע לעבר הפלאו היו כנראה הדרך הארוכה והמתפתלת ביותר שעברתי בימי חיי. לזירת האירוע הגעתי רק כעבור שעתיים. בדמיוני ראיתי משלחת ישראלית חוגגת ומקפצת מחוץ לשערי האולם, אך המציאות הייתה חשוכה לחלוטין. הפלאו היה נעול על סורג ובריח, כמה חתולים חסרי בית היו העוברים והשבים היחידים בשערי הכניסה שלו.
למזלי, היה זה יום שישי. נותרו לי כ־24 שעות כדי לחפות על הפאשלה, ובתיווכו של אותו בכיר שעמו התייעצתי לפני ההתמודדות (שמשום מה ראה עצמו כשותף לפארסה), מצאתי את עצמי בשבת שרוע על מיטתו של סמדג'ה בכפר האולימפי, המחשב הנייד על ברכי, מולי עומדים המדליסט ומאמנו משה פונטי ומספקים לי מופע סטנד־אפ פרוע ובלתי נשכח, תוך כדי שחזור דקדקני של כל תנועה והברה שלהם בלילה הקודם. כשהגעתי ל־3,000 מילה, ירדתי לטלפון הציבורי כדי לשדר את הכתבה למערכת “חדשות". במדרגות קלטתי שהדמות האלוהית שצועדת מולי היא לא אחרת מסוזן טידקה, אבל הפעם החלטתי לא לתת לגירויים כלשהם להפריע לי בעבודה.