ביום שישי ראינו שספורטאים הם השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל. בכסף קטן יחסית לתקציבי המדינה אפשר להשקיע בספורט ולקבל את ההסברה הטובה ביותר. בזכות אורי ששון כל העולם ראה שהיד של מדינת ישראל מושטת לשלום והעולם הערבי הוא זה שלא מקבל אותה. אין הסברה יותר טובה ממה שאורי עשה לאחר הקרב מול היריב המצרי. גם על המזרן עצמו, בזמן הקרב, אורי סיפק את הסחורה. הוא התרכז במדליה, סינן ונטרל את כל רעשי הרקע מסביב, והיו כאלה לא מעט - גם פוליטיים וגם כלכליים.
אני מכיר את אורי היטב. הוא אדם גדול עם לב גדול. באליפות אירופה, בפעם הקודמת שהוא פגש את האלוף האולימפי טדי רינר, ראינו שכולם נכנעים לו עוד לפני שעלו לקרב. אמרתי לאורי "צא ותילחם. תראה לו שאתה לא מפחד ממנו" והוא באמת נתן את כל כולו באותו קרב. והנה, גם לפני יומיים בחצי הגמר ששון לא עשה לו חיים קלים. הוא עלה כדי לנצח וכמעט עשה את זה. לא סתם רינר החמיא לו אחרי הקרב, הוא הבין שיש פה ספורטאי מזן אחר.
אורי פרץ בגיל 24 וזה הגיל הנכון בג'ודו. בגיל הזה יש לך מספיק ניסיון על מנת להצליח. לצערנו, ספורטאים מצטיינים בצבא משתחררים בגיל 21 כשהם לא ברמה של היריבים מהעולם. הם לא מצליחים להגיע לרמה הנדרשת, צריכים להתפרנס ממשהו ולכן הם פורשים. הספורט הישראלי מפסיד ככה הרבה כישרונות.
אורי עבר לשמחתנו את המשוכה הזאת והוא צריך להמשיך בדיוק באותה הדרך: בצניעות ובעבודה קשה. זאת למרות שאני חושש שישראל תתקשה להמשיך באותו קצב של הישגים בספורט. ההחלטה של שר האוצר כחלון לקחת מהספורט בשנתיים הקרובות יותר ממחצית מרווחי הטוטו עלולה להיות הרסנית. כחלון אולי לא התרגש מהמדליות של ישראל, אולי לדעתו זה לא חשוב ולכן הוא פוגע בספורט. אני לא מדבר רק על ספורטאי ההישג, שיצטרכו לקצץ בעלויות ההכנות לאולימפיאדה הבאה, אלא גם על הילדים והנוער בפריפריה, שיסבלו מביטול פרויקטים שממומנים מהטוטו ולא יוכלו עוד לצאת אל הפועל בגלל הקיצוץ הצפוי. חבל.