שנת 1971 תפסה את ארה"ב וסין בסכסוך מתמשך שנמשך 22 שנה. מאז שמאו צה טונג קטע רשמית את הקשרים בין המדינות, הוא הספיק לשלוח חיילים סינים להילחם באמריקאים בקוריאה, לבצע ניסוי גרעיני שיאותת למערב על כוחו, ועל הדרך גם להנחות את משלחות הספורט הסיניות לתפוס מרחק מכל גורם מערבי.
על רקע הסלידה ההדדית הזו יצאה לדרך אליפות העולם בטניס שולחן ביפן. ההיסטוריה מספרת על השחקן האמריקאי גלן קואן, שנשאר באולם האימונים ופספס את האוטובוס של הנבחרת שלו. בעודו מחפש דרך חזרה למגורים הוא נתקל בנבחרת הסינית ובשחקן בשם ז'ואנג זדונג, שהציע לו טרמפ עם האוטובוס של המשלחת. לאמריקאי ולסינים לא הייתה שום שפה שבאמצעותה היו יכולים לתקשר, אז הם החליפו ביניהם מזכרות. המחווה הזו נקלטה בעדשות המצלמה, הפכה לסיפור גדול בתקשורת והכעיסה לא מעט אנשים במנגנון החוץ הסיני.
דווקא מאו התעצבן פחות והחליט לנצל את הקשר האקראי כדי להזמין לסין את נבחרת הפינג-פונג האמריקאית. היחסים הלכו והתחממו, עד כדי כך שתוך שנה הוזמנו גם הנרי קיסינג'ר והנשיא ריצ'רד ניקסון לביקור רשמי במדינה. הם מצדם גמלו בהזמנה של נבחרת הפינג-פונג הסינית לארה"ב, ומאז היחסים הלכו והשתפרו עד עצם היום הזה.
הפשרת היחסים בין שתי המעצמות היא המחשה מצוינת לכוח הפוליטי שמייצרות תחרויות הספורט החשובות בעולם, למרות הקביעה של הצ'רטר האולימפי מ-1896, שכל שימוש בפוליטיקה ובתעמולה אסור במהלך המשחקים האולימפיים בעת המודרנית.
"בפועל, מאז שהחיו את המשחקים האולימפיים, המעורבות הפוליטית בהם רק הלכה וגדלה. יש יותר מ-200 משתתפות, יותר ממספר המדינות החברות באו"ם, שמתכנסות בסיטואציה מיוחדת שבה כל התקשורת העולמית נמצאת ברדיוס של קילומטר רבוע. איך לא תהיה פוליטיקה?", תוהה תומר פדלון, מרצה לפוליטיקה וספורט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
"תמיד היה שימוש פוליטי בספורטאים, והמניע העיקרי הוא להעלות את יוקרת המדינה. זה בא לידי ביטוי בשתי צורות: מצד אחד, אפשר לארח את המשחקים האולימפיים ולהציג את המדינה לעולם בפן הכלכלי והפוליטי. ראינו את זה בברלין 36', כשהנאצים אירחו בצורה מופתית ואנשים חזרו מגרמניה עם רשמים מעם נפלא ומסביר פנים. אותו דבר קרה גם ב-2008 בבייג'ין, כשסין ניסתה להראות לעולם את הפנים של 'סין החדשה'. היא הוציאה עשרות מיליארדי דולרים כדי להוכיח למערב שלא רק שהיא חלק מהמערכת הבינלאומית, אלא שהיא גם יכולה להרים פרויקט ענק כזה באופן טוב ממנו.
"הצורה השנייה היא הצלחה במשחקים. ספורטאים אולימפיים מתחרים לא רק עבור כסף, אלא הם גם מייצגים את המדינה שלהם. הם התוצר של ההשקעה בתשתיות, בחינוך ובספורט. קח למשל את ברה"מ ב-1949. הייתה החלטה מוצהרת של המפלגה הסובייטית להשקיע בספורט בכל דרך אפשרית, שנה אחרי שלא השתתפו במשחקים בלונדון כי לא חשבו שיצליחו להשיג בהם תוצאות טובות והסתפקו במשחקים הקומוניסטיים. בהלסינקי 52' הם כבר השתתפו וסיימו במקום השני בטבלת המדליות. בשנת 60', עוד לפני תחילת עידן הסימום הכבד, ההשקעה הסובייטית בספורט משתלמת והם עוברים את האמריקאים ב-32 מדליות.
"אגב, זה לא אומר שהם לא מרמים, אלא פשוט עושים את זה בדרך אחרת. בימים שבהם המשחקים האולימפיים היו סגורים בפני ספורטאים מקצוענים, הם טענו שהשחיין ההוא ומטילת הכידון ההיא הם בכלל עובדי רכבת או משטרה. למעשה, הם היו ספורטאים מקצוענים לכל דבר, שתוכנתו להצליח במשחקים ולפאר את שמה ברה"מ בעידן המלחמה הקרה, והאולימפיאדה הייתה במה מצוינת לנצח את המערב".
סמים קצוץ
האתלטית וכלת פרס ישראל, אסתר רוט-שחמורוב, הגיעה להישג השיא שלה במונטריאול 76', כשהעפילה לגמר ה-100 מטר משוכות וסיימה במקום השישי. כל חמש האצניות שהקדימו אותה הגיעו מהגוש המזרחי וכנראה שלא במקרה. "כבר ב-72' למדתי שאולימפיאדה זה קודם כל פוליטיקה ורק אחר כך ספורט", היא אומרת בנוגע לשאלת הסימום שהפרידה בזמנו בין הספורטאים ממזרח וממערב.
"הרמאויות האלה היו נוראיות, עד היום אני לא מאמינה לאף אחד, אבל האמת היא שבגלל זה הם לא מקבלים כבוד. תראה את הספורטאים ממזרח גרמניה. לא זוכרים אותם, לא מדברים עליהם והם נתפסים כפושעים. אז קיבלו מדליה, אבל מה הם עושים איתה? אף אחד אפילו לא רוצה לראיין אותם. אפילו הגרמניות היום לא בקשר איתן, כי אף אחת לא יכולה לשבור שיא מהימים ההם. הן עברו למושגים של 'שיא בלי סמים' ו'שיא עם סמים'.
"כספורטאית באותם ימים זה היה זוועה, והיום ברור כשמש שנשדדו ממני הישגים. גם הן מודות בזה, למרות שאני מאמינה להן שאפילו הן לא ידעו מה נותנים להן. העניין הוא שלא היינו פוגשים את הרוסים והמזרח גרמנים בתחרויות באירופה, כי הם היו מתחרים בתוך המדינות שלהם, ואני מבחינתי ידעתי שאני הרצה הכי מהירה במשוכות. רק באולימפיאדה פגשתי אותן, והתמונה התבהרה".
אז רק הסמים שלהן מנעו ממך מדליה?
"הסמים הם קצה הקרחון, אתה יודע איזה תנאים אני קיבלתי לעומתן? הן היו מקצועניות לכל דבר. בארץ לא הייתה מקצוענות ובקושי שמו לי מכשולים לאימונים. התחתנתי מיד אחרי אולימפיאדת מינכן ותוך שנה נולד לי ילד. בעלי היה המאמן שלי ולא היה לנו מושג איך מתפרנסים. זו השקעה מסביב לשעון, המאמן צריך לקבל שכר, אני צריכה בייביסיטר, אבל לא היה ממי לבקש. בארץ אמרו אז שספורט זה חובבני. אם תרצי תעשי ואם לא אל תעשי. כל מינימום שהייתי זקוקה לו היה כרוך במלחמה, בגלל זה אני נחשבת לפורצת דרך. אתה מדבר על השורה התחתונה של הסמים, שעזרו להן להתקדם מהמקום השישי לראשון, ואני מדברת בכלל על האפשרות להתאמן. עבר הרבה זמן עד שבארץ הבינו שספורט מעלה את המורל ומשמש כמו שגרירות בעולם".
סמים בספורט היו סימן ההיכר של הגוש המזרחי, בעיקר בשנות ה-70. על אף שבשנים האחרונות הם נפוצו גם לכל ענפי הספורט ובכל המדינות, העיניים החשדניות עדיין מופנות לרוסיה, בעיקר לנוכח התפוצצות פרשת העלמת דגימות הסמים במדינה, שהובילה להשעייתה של כל נבחרת האתלטיקה של רוסיה מריו, בנוסף למספר ספורטאים רוסים מענפים אחרים.
"מאשימים את הרוסים בכך שהם אחראים לסימום, ולמרות שאני נגד סמים בספורט, אני חושב שיש בעניין הזה לא מעט פוליטיקה", טוען הג'ודאי לשעבר וח"כ מטעם יש עתיד, יואל רזבוזוב, "הסנקציות על רוסיה באות מהמערב, ואני חושב שאם היו תופסים את גרמניה או מדינה אחרת, אולי ההשלכות היו אחרות. יכול להיות שמחפשים את הרוסים, כי כל דבר בספורט מושפע מפוליטיקה, בדיוק כמו שמדינות ערביות הכריחו את הספורטאים שלנו להתחרות תחת דגל בינלאומי ולא תחת דגל ישראל. יש על רוסיה סנקציות כלכליות מצד המערב, ולמרות שאני לא יכול לקשור את זה באופן ודאי, משהו פה מסריח. פתאום בשנת 2015 אסרו את השימוש בחומר שפעם היה תרופה לגיטימית, מתוך ידיעה שבחומר הזה משתמשים רק רוסים. אני לא בא להגן על הרוסים או על המסוממים, אבל אני חושב שעונש קולקטיבי הוא לא נכון. תבדקו מאה פעם כל ספורטאי ואם הוא מסומם תעיפו אותו".
"פרשתי בגלל החרם"
הניסיון של אימפריות לקטוף מחמאות ולהאדיר את עצמן באמצעות אירוח וטיפוס בטבלת המדליות הוא לא הסיבה היחידה לכך שהמשחקים האולימפיים הפכו לשם נרדף לפוליטיקה. שימוש פוליטי אחר שנעשה בהם הוא החרמה של מי שלא מוצא חן בעיניך.
בשנת 1979 פלשו הסובייטים לאפגניסטן, והאמריקאים בניצוחו של הנשיא קרטר קראו להחרים את משחקי מוסקבה 80'. "הם סחפו אחריהם את רוב מדינות המערב, ועד היום זו נחשבת להצלחה הגדולה ביותר של קרטר כנשיא ארה"ב", מציין פדלון, "גם ישראל החרימה את המשחקים, ביחד עם מדינות מוסלמיות רבות. זו הייתה אולימפיאדה דלה, ובעידן שבו ספורט הוא כלי דיפלומטי, זו הייתה מכה קשה. הרוסים רצו לנצח את כולם ולארח אולימפיאדה גדולה, ויצא להם אירוע צנוע שבו הם ניצחו רק מעטים".
עבור רוט-שחמורוב, שקיוותה לחזור ממוסקבה עם מדליה, החרם הישראלי היה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לה לפרוש מספורט אולימפי. "לא שאלו את דעתנו ולא נתנו לנו הסברים", היא נזכרת, "כתבו לנו שישראל לא משתתפת וזהו. אף אחד לא נתן את הדעת על זה שהתאמנתי ארבע שנים לקראת זה. אחרי הטרגדיה במינכן כבר לא הייתי תמימה. הבנתי שהכל מתנהל מגבוה ושפוליטיקה מעורבת בספורט כחוט השני. אנחנו מייצגים את המדינה, אבל בתכלס עושים מה שהיא אומרת לנו. לפני כל תחרות היינו צריכים לקבל בכלל אישור ביטחוני להירשם אליה, במונטריאול היינו מוקפים בהמוני שומרים בבניין ובקומה, והבנו שגם הפעם אנחנו רק פיונים בעסק הזה".
את זוכרת התרעמות מצד הספורטאים? הרי מה לכם ולפלישה לאפגניסטן?
"כספורטאים כולנו היינו שמחים לנסוע, אבל לא הייתה שום התרעמות. הבנו שאנחנו שחקני משנה, ואני הבנתי שאני פורשת מספורט אולימפי. לא רציתי להתאמן עוד ארבע שנים ומי יודע מה יגידו לי אז. זה לא פשוט להתכונן לאולימפיאדה. אתה מקריב את המשפחה והחיים שלך, בא ממקום פטריוטי ואפילו לא חושב להתחרות בעצמך תחת הדגל הבינלאומי".
להבדיל מחרמות, המשחקים האולימפיים שימשו לא פעם גם לפעולה ההפוכה: הכרה במדינה או בקבוצה שמזומנת או לא מזומנת למשחקים וזוכה להכרה מצד העולם. פדלון: "כך למשל דרום אפריקה לא הוזמנה לאולימפיאדת 64' בטוקיו לנוכח האפרטהייד, בדיוק כשם שב-48' לא הזמינו את היפנים ואת הגרמנים. זו הייתה האולימפיאדה הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה, והמדינות האלה עדיין זוהו כשורש הרע בעולם. היה רצון להראות שמי שמשתתף במשחקים האולימפיים הוא 'הצד הטוב של העולם'.
"מצד שני, ישנה הדוגמה של הרשות הפלסטינית, שהוציאה משלחת ראשונה לאטלנטה 96' אחרי הסכם אוסלו - 16 שנה לפני שהיא הפכה להיות חברה באו"ם. ישראל מכירה ברשות והעולם כולו התחיל להכיר בה. עד אז הם נתפסו רק כטרוריסטים שמסתובבים בעולם. ההשתתפות באולימפיאדה היא סימן שהפכת לגורם במשחק הבינלאומי".
"הטרור השתלם"
רוט-שחמורוב טוענת שמעולם לא הרגישה ניכור בין ספורטאים מהמזרח למערב בכפר האולימפי. היא מציינת שלא זכתה לאינטראקציה עם ספורטאיות מהגוש המזרחי בגלל השמירה המאסיבית עליהם מצד הקג"ב, ומשחררת אנחה עמוקה כשעולים הזיכרונות מרצח 11 הספורטאים הישראלים במינכן.
"יש עולם לפני מינכן ועולם אחרי מינכן", היא קובעת, "מבחינה ביטחונית זה עשה עבורנו את מה שעשו פיגועי ה-11.9 לעולם הגדול. לפני מינכן, טרוריסטים היו שולחים מעטפות נפץ לאישים חשובים, אלה היו פותחים את המכתב ונפצעים קל. לפעמים היו מטעני חבלה בגנים ציבוריים, ואותנו הזהירו לפני הנסיעה לבדוק טוב מי שולח לנו מכתבים. לא קיבלנו שום תדרוך אחר".
את מרגישה שהטרוריסטים הצליחו במטרה - לנצל את המשחקים ולהעלות מודעות לסוגיה שלהם?
"בטח שהשתלם להם, הם קיבלו את הבמה הכי טובה. מי שמע לפני זה על פלסטין בכלל? פתאום כולם שמעו על הסבל שלהם, שאנחנו שולטים עליהם וכל העניינים האלה. אני אגיד לך יותר מזה: גם הטיפול בהם היה מאוד פוליטי. כל העולם היה תלוי בערבים. כשחזרנו הביתה אחרי האולימפיאדה, תמיד חשבנו מה היה קורה אם היו פוגעים באמריקאים או בגרמנים. תמיד הרגשתי שהגינוי היה מאוד מינורי, כאילו עושים לילד קטן 'נו נו נו'. אחרי זמן מסוים הבנתי שאי אפשר לחיות בקור האירופי בלי הנפט והפחם, אז זה גרם לכך שלא היה אפילו גינוי. חוץ מזה, הטיפול של הגרמנים היה נורא ואיום לא רק בזמן האירוע בכפר ובשדה התעופה. הסיפור המקומם יותר הוא שמאוחר יותר הם ביימו חטיפה של מטוס גרמני, שבו החוטפים כאילו דורשים מהגרמנים לשחרר את שני החוטפים ממינכן שעצורים אצלם, אחרת הם יפוצצו את המטוס. רק כעבור שנים קראתי שזה היה מבוים והגרמנים בעצם חיפשו דרך לצאת בסדר עם העולם הערבי".
את האבטחה המאסיבית שהחלה להתגבש אחרי מינכן חווה רזבוזוב על בשרו באולימפיאדת אתונה 2004. "כשנכנסים לאצטדיון בטקס הפתיחה בטוחים שאנחנו מגיעים עם משלחת עצומה, אבל זה בגלל שחצי מהאנשים שמלווים אותנו הם מאבטחים. מעבר לזה, הכפר האולימפי הוא מקום שמח, אבל הישראלים נמצאים בבניין מגודר עם חמ"ל. כשאתה רואה את כל הנבחרות הולכות עם טרנינגים של המדינה שלהם בגאווה, קצת צובט שלנו אסור לעשות את זה בכל מיני מקומות - בטח לא באליפויות עולם או אליפויות אירופה. הסיכוי היחיד שלך להראות שאתה ספורטאי ישראלי זה לעמוד על הפודיום".
עד כמה הרגשת את הפוליטיקה בין הספורטאים הישראלים והערבים?
"הספורטאים לא באמת מתעניינים בפוליטיקה. אבל תמיד הייתה אי נעימות בינינו לבין האיראנים. היה אחד במשקל שלי שנאסר עליו להתחרות נגדי, והשלום בינינו הפך להיות קידה עם הראש אחד מול השני. פעם הזמנתי אותו להתאמן איתי, הוא הסתכל בהיסוס בכיוון המאמן שלו והסכים אחרי שקיבל אישור. כשפגשתי אותו אחר כך באליפויות עולם, ראו כמה הוא מתוסכל מזה שנפל לו ישראלי. תמיד היינו רואים איך הם מתארגנים כמשלחת, עושים טלפונים בלחץ ומנסים לשכנע, אבל אף פעם לא מקבלים אישור לעלות".
"במה להתגוששות בין צדדים במאבק הייתה עוד לפני מינכן", מזכיר פדלון, "במלבורן 56', זמן קצר אחרי פלישת הסובייטים להונגריה, התקיים משחק כדורמים מפורסם בין ברה"מ להונגריה שזכה לכינוי 'דם במים'. המשחק הופסק באמצע בגלל האלימות הרבה של שני הצדדים, כשבפועל ההונגרים רצו לנקום על מה שקורה אצלם בבית. 12 שנים אחר כך, בזמן מקסיקו סיטי 68', בארה"ב שררה אי נחת בגלל תנועת המרי למען זכויות השחורים ורצח מרטין לותר קינג. שני אצנים אמריקאים נעזרו במשחקים כדי לתת לכך ביטוי פוליטי. טומי סמית וג'ון קרלוס עלו על הפודיום כמנצחים בריצת 200 מטר ועשו את הצדעת 'הכוח השחור' כדי להזדהות עם מאבק השחורים. הוועד האולימפי הבינלאומי ראה בכך הפרה חמורה של הכללים וקרא להשעות אותם, אבל המסר כבר הועבר.
"מצד שני, לפעמים האולימפיאדה מובילה להיבטים יפים של סולידריות. קח לדוגמה את המלחמה שפרצה בין רוסיה לגיאורגיה זמן קצת לפני אולימפיאדת בייג'ין 2008. המתח בין המדינות היה גדול, אבל שתי קלעיות, רוסייה וגיאורגית, התחבקו והתנשקו על הפודיום באקט של סולידריות והראו לעולם שאפשר גם אחרת. אם רוצים, השימוש הפוליטי בספורט יכול להיות לפעמים גם יפה".