תמי רוז גולשת ברשת ומביאה לכם סיפורים על מבשלי בירה יצירתיים ועל בירות בטעמים לא הכי שגרתיים. והפעם: Fonta Flora Brewery מצפון-קרוליינה...
בפעם הקודמת ביקרנו במבשלת Scratch Brewing Company באילינוי, המבססת הרבה מהתוצרת הייחודית שלה על חומרי גלם, שהיא מלקטת בשטח המבשלה. הליקוט, שאנשי המבשלה היו בין מבשריו, הפך אותם לאורים ותומים בתחום ומככב גם בספר שהוציאו - "האלמנך של המבשלה הביתית" (https://www.amazon.com/Homebrewers-Almanac-Seasonal-Making-Scratch/dp/1581573499?tag=theindep0f-20), מדריך עשיר ומלא ידע, המחולק לעונות השנה ולצמחי הבר השונים המתאימים להן.
אבל Scratch לא נותרו בודדים במערכה, כי ליקוט, כך מסתבר, הוא שם המשחק של העידן החדש. ה"לוקאבורים" - הלא הם שוחרי הליקוט המקומי, פושטים על כל הטבע ומנסים לפצות על האורבניות ההולכת ומשתלטת על כל חלקה טובה בחייהם ובנפשם. על הגל הזה רוכב, למשל, פיטר בלאש, אקס כתב צבאי ואיש טבע, שאחרי נדודים רבים ברחבי העולם, בחר להתמקם בסטרטפורד, אונטריו (קנדה) ולהפעיל משם את "Puck's Plenty" - "השפע של פאק".
וואט דה פאק
השם הייחודי של המיזם ניתן לו כאות כבוד לפסטיבל שייקספיר המקומי, הנערך מדי שנה מאז תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. אז, באותם ימים, היה זה רעיון יצירתי של עיתונאי מקומי, שחיפש דרך לעודד את הכלכלה המנומנמת של המקום, תוך הישענות על שם העיר - ששמה זהה לשם עיר הולדתו של שייקספיר (סטרטפורד על האייבון). פאק, כזכור, הוא כוכב "חלום ליל קיץ", יצור שובב ורב תעלולים, האחראי ללא מעט מהבלגן במחזה המטורלל. בעברית, אגב, התרגלנו לקרוא לו "פוק", אבל התרגומים החדשים יותר התחברו אל ההגייה המקורית, וקוראים לו פאק.
השפע הטבעי שבלאש מצא באזור זה דירבן אותו לפצוח ביוזמה חברתית מעניינת - מסעות ליקוט בני יום או כמה ימים. בודדים, משפחות וכל מי שרוצה מגיעים למסעות, מלקטים ואוכלים, לומדים ומבשלים. בתום המסע, שולח בלאש למשתתפים מתכונים המתאימים ללקט הספציפי שאספו במהלך הטיול. בין הליקוטים הפופולאריים ביותר - סרפדים, המצויים לרוב, ומשמשים - איך לא - חומר גלם נפלא לבירה (http://www.pucksplenty.com/specialevents.html).
הסרפד של השכן
כל מי שמכיר סרפדים (גם ישראליים) יודע, שכדי ליהנות מהירק המופלא והבריא הזה, חייבים לחלוט אותו, ובדרך זו להיפטר מהצריבה העוקצנית שלו. מי החליטה הללו הופכים להיות התמצית הטבעית של בישול הבירה. למים הוא מוסיף סוכר חום, שמרים ומיץ לימון. לדברי בלאש, אין לזה טעם של בירה, אלא משהו בין מי דבש (תמד) לבין שמפניה, עם בעבוע קליל ביותר, אבל אסור לזלזל במשקה הזה - שאחוז האלכוהול שלו הוא 6.2 (!).
גל הליקוט עוזר למיקרו-מבשלות, שמספרן ברחבי העולם זינק בשנים האחרונות באופן דרמטי, והן כולן מכינות כמות מוגבלת של בירה, שברוב המקרים מתבססת על גידולים וצמחי בר עונתיים מקומיים, שמעניקים לבירות ארומות וטעמים ייחודיים.
בישול כפרי סטייל
טוד בוארה, מייסד מבשלת "פונטה פלורה" (Fonta Flora Brewery) ממורגנטון שבצפון-קרוליינה, בטוח שמרגע שהמבשלות עזבו את המרחב הכפרי ועברו אל תוך הערים (ואזורי התעשייה), נגזר דינן לגלובליזציה ואחידות בטעם. מי היה מעלה על דעתו להקים יקב באמצע העיר - תוהה בוארה בצדק. לדעתו, הטעמים המקומיים שמוסיפות המיקרו-מבשלות אינם מפצים על הנזק הסביבתי ועל טביעת הרגל הפחמנית של רוב התעשייה, שנגרמת בשל ייבוא והובלת רוב מרכיבי היסוד של הבירה. הפתרון שלו? להחזיר את המבשלה אל הכפר, ולבסס את תהליך הייצור על מה שקיים בשטח.
כך, למשל, הם הכינו בירה מפטריות מורל, ולפני כן - מתותי עץ. באמצע יולי הכינה המבשלה בירה מצמחי שן הארי (דנדליון) - מהשורשים, העלים והפרחים. ועם שכניו הכפריים הוא עובד על גידול גרעיני תבואה מסורתיים, דוגמת כוסמין "זהב שמש", או חיטה מסוג Turkey red.
בסיכומו של דבר, הצליח בוארה לייצר ב"Fonta Flora Brewery" בירה מקומית העשויה מגרעינים שגדלים באזור שלו, מחוזקת בתוצרי לקט מקומי ועונתי - וזוכה להצלחה רבתי בקרב הלוקאבורים. וכשהוא נדרש להגיד מי הם המתחרים האמיתיים שלו, הוא קובע שיש רק מתחרה אחד: Scratch Brewing Company מאילינוי.