בירה עם סגנון: Microbrew Invitational

הבירולוגית פועה עלון ביקרה ב"Microbrew Invitational" - פסטיבל בירה שהוקדש כולו למבשלות בוטיק מקומיות. לצד הבירות האופנתיות היא גילתה גם כמה מבשלות חלוציות ויש מי שיגיד אפילו אמיצות...

הקיץ הממשמש ובא מביא עמו את עונת פסטיבלי הבירה ומהווה סיבה טובה לטעום בירה או שתיים. או יותר. בתחילת החודש התקיים פסטיבל בירה נוסף של ג'ייסון וטוד אלסטרום מ"Beer Advocat", ילידי העיר בוסטון שהקימו מערך שלם לחובבי בירה הכולל בלוג, אתר דירוג בירות מפורסם ופסטיבלי בירה נחשבים. נושא הפסטיבל הפעם היה "Microbrew Invitational" וכמשתמע משמו, שם דגש על מבשלות בוטיק מקומיות.

רגע לפני שאספר לכם איך ומה היה בפסטיבל, זה הזמן להרחיב מעט על המושגים הנהוגים בארצות-הברית המתייחסים (בעיקר) לכמויות הייצור של מבשלות:

Microbrewery - מבשלת "בוטיק" המייצרת עד 15,000 חביות (חבית = 30 גלון שהם מעט יותר מ-117 ליטר). כלומר, מדובר על ייצור שנתי של פחות מ-1,760,000 ליטר בשנה ופחות מ-146,000 ליטר בחודש.

Regional (craft) brewery - מבשלה עצמאית (שאינה שייכת לאחד התאגידים) המייצרת יותר מ-15,000 חביות בשנה, אך פחות מ-6,000,000 חביות. המספר עלה משמעותית בשנת 2010, אז הרף העליון היה 2,000,000 חביות (מבשלת סמואל אדאמס, יינגלינג).

Big brewery - מבשלה שמייצרת יותר מ-6,000,000 חביות בירה בשנה (באדוויזר, למשל, המייצרת למעלה מ-120 מיליון חביות בשנה!).

המספרים, כפי שניתן לראות, עצומים ומעידים מעבר לגודל של ארצות-הברית גם על הכמויות האדירות של בירה ששותים האמריקאים. איגודי מבשלי הבירה המייצגים את המבשלות הקטנות (דוגמתBrewers Association) שצצו עם מהפכת הבירה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שמים דגש על היותן של מבשלות אלו עצמאיות ולא שייכות לתאגידים הגדולים חובקי העולם, בעיקר לאור המגמה ההולכת וגוברת של השנים האחרונות של מבשלות הענק דוגמת 'אנהייזר-בוש' (באדוויזר) לקנות עוד ועוד מבשלות בוטיק אמריקאיות.

הפסטיבל, כאמור, הוקדש הפעם כולו למבשלות הקטנות והעצמאיות האלה ולשמחתנו היו שם המון כאלו. 84 דוכני מבשלות ממסצ'וסטס, ורמונט, מיין, ניו המפשייר, ניו יורק, שיקגו, אוהיו, ואף פלורידה ואורגון שהציגו לא רק בירות, אלא גם סיידרים, בירת ג'ינג'ר ואפילו סאקה וקמבוצ'ה (תה ירוק מותסס). מעניין היה לראות אלו סגנונות תופסים תאוצה. מבט כולל על הבירות שהוצגו הראה מספר מועט יחסית של סגנונות "קלאסיים" דוגמת פורטר, סטאוט, פילזנר, בירות חיטה ואפילו פייל אייל.

הסגנונות האופנתיים ה'חדשים' הם אלו שבבסיסם ניתן להרגיש בחמיצות, דוגמת הברלינר וייס והגוזה (גרמניה) והסייזון (בלגיה), וכבר הרחבתי בכתבה קודמת על הפופולאריות הגוברת של בירות הסאוור בארצות-הברית. המבשלים האמריקאים, כהרגלם בקודש, לוקחים את הסגנון ומקצינים אותו, כך שנתקלתי בלא מעט בירות סייזון וגוזה (אף שמוצלחות) חמוצות מאוד, הרבה יותר ממה שמקובל בארצות מוצאן. מבשלת Idle Hands ממסצ'וסטס הציגה שני סייזונים כאלו וגם הגוזה הנהדרת של Kings County Brewers Collective מניו יורק הרגישה לגמרי כפרשנות מקומית לסגנון הגרמני.

כמי שידועים בתאוות החדשנות, לא קופאים המבשלים האמריקאים על שמריהם לרגע ולא מפסיקים ליצור סגנונות חדשים. בפסטיבל נתקלתי לראשונה ביצור כלאיים הנוצר על-ידי שילוב בין הבירות החמוצות לבין IPA, הסגנון הקלאסי האהוב על מבשלות הבוטיק האמריקאיות. כך נוצר ה-Hoppy Sour/Brett IPA - שילוב מעניין בהחלט של חמיצות שמרי-פרא עם מרירות וארומה פרחונית של כשות, המזוהה כל-כך עם בירות הבוטיק האמריקאיות. כמה דוגמאות מצוינות לבירות כאלו היו: Jack In The Garden של מבשלת Seventh Son מאוהיו, Aeronaut מסאמרוויל עם ה-Hoppy Brett Sour, מוורמונט Zero Gravity שהציגה את Brett Head יחד עם עוד כמה מבשלות חלוציות ואף אמיצות, יש יאמרו.

קלאסיקה או טרנד?

אז האם הסגנון הזה יתפוס ויהפוך בעצמו לסגנון קלאסי, או שמא מדובר באופנה חולפת בעולם הבירה, אחת מני רבות? האם ה"Hoppy Sour" ייצא מגבולות הפסטיבלים כמו ה-"Microbrew Invitational" ויכבוש את לבבות הצרכנים היומיומיים ברחבי בארצות-הברית? ימים יגידו. בינתיים, בהחלט מרתק לעקוב אחר השינויים והאופנות בעולם הבירה, אשר מתחלפים בקצב מהיר כך שנדמה שהמוחות היצירתיים מאחוריהם לא נחים לרגע, בניסיון לאתגר את התעשייה ואת הצרכנים וליצור את הבירה העכשווית הנכונה.