קבלו את האפריטיפים שתפסו הכי חזק בשנה האחרונה בארץ. רק באימשלכם, שחררו אותנו כבר מהשם 'אקדמים'...
האפריטיף הוא משקה שהתפקיד שלו הוא לפתוח את הארוחה, אך מכיוון שהוא מגיע ממש לפני האוכל, לגמרי לא רצוי שהוא יהיה מתוק מדי, כדי שהוא לא ישאיר אותנו עם תחושה מזויפת של שובע וידפוק לנו את הארוחה. נכון שבארץ כל העניין הזה של האפריטיפים עוד לא תפס ממש חזק כמו בחו"ל, אבל עם זאת יש כמה מהם שדווקא כן אימצנו בחום בשנה האחרונה. מה שמגניב באפריטיפים, זה שאתה תמיד יודע רק איפה הם מתחילים... (צילומים: יח"צ, freeimages.com) לילט אקדם מה-זה מוקדם שמקורותיו בסוף המאה ה-19. יליד בורדו שעלה לישראל בשנה האחרונה ונקלט כאן הרבה יותר חלק מצרפתים אחרים. לילט הוא 85% יין (אדום או לבן), 15% ליקר פירות, ובחיים-לא-תדעו כמה ואיזה עשבי תיבול. כל היופי הזה מיושן קצת בחביות עץ אלון, ובסוף נשתה עם קרח ופלח תפוז, או בקרב המתעקשים – כרכיב בקוקטייל. הראשון שהתעקש היה ג'יימס בונד, שלגם אותו ב"קזינו רויאל", בקוקטייל בשם 'ווספר', שכלל הרבה ג'ין ולא מעט וודקה. למעשה, בונד בכבודו ובעצמו המציא את הקוקטייל הזה, עוד במקור הספרותי, והעניק לו את שמה של אהובתו, ווספר לינד, אבל לא לפני שקיבל את רשותה. שתיין וג'נטלמן.
קמפארי
אחד ג'אספר קמפארי, בעלי בית-קפה בצפון-איטליה, רקח באמצע המאה ה-19 במרתף העסק שלו ניסיונות אלכוהוליים שונים, עד שפיתח משהו מ-86 (אומרת האגדה) עשבים, שורשים, צמחים ותבלינים, מושרים באלכוהול. החבר'ה בקפה עפו על המשקה, אז ג'אספר פתח חברה בשם קמפארי והתחיל להציף את איטליה. הבן שלו כבר לקח את זה לחו"ל ומאז אי אפשר לעצור את ההצלחה. גם לא בתל-אביב. מה שעוד מעניין לדעת על קמפארי הוא שאחוזי האלכוהול שלו גבוהים (28-20) ושהצבע האדום שלו הופק במקור מתולעים שיובשו ונטחנו (וכיום, למרבה ההקלה, הוא מופק מקליפות רימונים). קלאסי לשתות אותו על הקרח, או עם סודה, אבל יש גם מבחר קוקטיילים בהשתתפותו (נגרוני, למשל, עם ג'ין ו-ורמוט).
מרטיני ביטר עוד אחד ותיק, עוד אחד איטלקי, עוד אחד מריר – אבל כזה שהושק מחדש ב-2014 ונכנס השנה לארץ. הביטר, מבית הוורמוטים הנודע מרטיני, מספק תשובה מעניינת לקמפארי בזכות הרכב יצירתי ובינלאומי של תפוזים, ליים, לענה איטלקית, ריבס סיני, ורד בולגרי ועוד כל מיני, שעורבבו ביין מחוזק. גם כאן אחוז האלכוהול מכובד (25%), וגם כאן יש קטע דוחה עם המקור הטבעי של הצבע האדום – חיפושיות, במקרה זה. לפחות כששותים מרטיני ביטר עם סודה, שוכחים. אה, ואת הנגרוני הנודניק אפשר להכין גם מזה, במקום מקמפארי.
אנטיקה פורמולה
חדי העין, שעוד לא שתו היום, שמו בוודאי לב לשם "אנטיקה", או כפי שאנחנו מאייתים אותו: ענתיקה. המשקה הזה נחשב לוורמוט הראשון בעולם, שנוצר כבר בשלהי המאה ה-18 (באיטליה, נו איפה) ושמר מאז על אותה נוסחה, אותו בקבוק, אותה חותמת, אותו פקק. טוב שהשתיינים השתנו. הפורמולה מערבבת 30 סוגים של תבלינים ועשבים מזוקקים ביין לבן, ונלגמת עם קרח ופיסת תפוז או לימון.
ג'ין במחלקת הזקנים של האפריטיפים נמצא, כמובן, גם החבר ג'ין. ולא שהשנה התחילו לשתות אותו בארץ, אבל השנה התחילו לשתות אותו הרבה יותר בארץ. ובצדק. המשקה ההולנדי במקורו, שנדד לאנגליה ונעשה דומיננטי מאוד בספרד, הוא אלכוהול דגנים מתובל, לבן, יבש וקשוח. כאפריטיף הוא בא הכי טוב עם טוניק, בשילוב שההיסטוריה שלו קצת מצחיקה וקצת מגעילה: חיילי האימפריה הבריטית, שנאלצו לקחת כינין כתרופה למלריה, ערבבו אותו במים, קראו לו "טוניק", וכדי לא להתבאס מהטעם, מהלו אותו בג'ין האהוב שלהם. אז אנחנו אותו דבר, רק בלי המלריה והכינין.
עראק
כן, הוא ממש לא חדש בשכונה, בטח לא בשכונה המזרח-תיכונית שלנו. אבל העראק, משקה האניס שבסיסו האלכוהולי ענבים או תמרים, חלחל בהתמדה בשנים האחרונות אל לב הקונצנזוס הישראלי השותה, ועל אף עממיותו - דפק גם פוזה אופנתית. יותר מזה, הוא צלח בגאווה מזרחית את העלייה המקוממת שגרמה הרפורמה למחיריו המקומיים, והצליח לשמור על מעמדו קר הרוח. עם קרח ומים בצד, בדומה לשאר המשקאות האניסיים של בטלני הים התיכון, העראק נגרר לאורך הארוחה, ולפעמים אפילו לאורך כל היום, אבל תמיד מתחיל כאפריטיף. וזה בדיוק מה שמגניב באפריטיפים: אתה תמיד יודע רק איפה הם מתחילים...