אחרי החגים שמח: עראק מלאכי

נמרוד שיין עדיין מתקשה להתאושש ממתקפת החגים החולפת ומיום ההולדת שנתפר לו איכשהו באמצע. רק בקבוק של עראק מלאכי עזר לו לשמור על צלילות חלקית...

נו, אז איך עברתם את החגים? לפי הפיד שלי בפייסבוק חזרתם כרגע מהקפות בפושקר שבהודו או מאחד החופים של סיני. החגים האלה הם כאלה דיכאון מתמשך, שאנשים מעדיפים לחטוף דיזנטריה או להיחטף על-ידי דאעש ובלבד שלא להיחשף אל מעט הישראלים שנשארו, רק כי לא היתה להם אפשרות לברוח. כל כך הרבה גשרים היו בחודש האחרון שבלי קשר לחמרמורת, אתה מוצא את עצמך מתעורר בבוקר ולא זוכר איזה יום היום. למזלי זה החודש של יום-ההולדת שלי, וחברים שמכירים את הטעם שלי בספרות קנו לי המון בקבוקי אלכוהול חביבים, מהג'נטלמן ג'ק ועד בקבוקי יין יקרים מדי עבורי. אבל מי שראוי באמת לציון הוא בקבוק אחד שהיה חבר של אמת בימים הארוכים בהם הסתגרתי בבית, נמנעתי מהציבור וצמצמתי את הקשרים החברתיים שלי לבית-הכנסת הגדול של צוקרברג. הבקבוק שאני מדבר עליו הוא עראק מלאכי.

את עראק מלאכי אפשר לזהות בקלות בגלל זוג הכנפיים הציוריות על גוף הבקבוק והאותיות האנגליות המעוצבות כאותיות ערביות. לסדרה של מלאכי יש כל מיני טעמים כמו בננה או קפה, אבל אני קבלתי את עוגת הווניל. צריך לומר שיש לי רתיעה מיושנת כלפי משקאות שקופים המגיעים עם טעמים כבר מהבית. נכון שפה ושם אני לוקח בקבוק וודקה טובה, שופך לצנצנת גדולה ונותן לתאנים או סברס לשרות בתוכם כמה ימים כדי לייצר לעצמי משהו משל עצמי, אבל בכל הנוגע לעראק, אני תמיד אוהב אותו בטעם של... עראק.

בלי להיכנס לאגדה על אותה משפחה שומרית שהיתה הראשונה לשמור את העראק בחביות (רגע, בגלל זה הם נקראו שומרים?) ועל הסיבה שבעטיה העראק שלהם נקרא "מלאכי". נו, הסיפור הזה על האידוי הטבעי של העראק שהביא את כל מלאכי השרת לדפוק נפקדות, לרדת לשומר וליהנות מהריח בלי לקבוע קודם מי יהיה מלאך תורן. האמת שהסיפור הזה מסתובב כמעט בכל תהליך זיקוק ושימור, ומי שראה את הסרט "חלקם של מלאכים" - שעשה ברגע של מצב רוח טוב חובב ציון קן לואץ' הבריטי - יודע שהאגדה הגנרית הזו היא כבר מזמן חלקם של שתיינים.

אבל בואו לא ניתן לפרט הטריוויה הזה לקלקל לנו עראק טוב. העראק של מלאכי הוא קרמי ושמנוני במידה, ולמרות שטעם עוגת הווניל הוא הרבה יותר ממרומז, הוא לא מפריע להנאה הצרופה מהמשקה האניסי, ואפילו הופך אותו לחוויה מעט שונה. שונה עד כדי כך, שכשאתה מוזג לעצמך כוס נדיבה עם קוביית קרח הניחוח התוקפני של סוגי העראק האחרים מתחלף בחוויה פרחונית כמעט.

רגע, כמעט שכחתי, בחלק מחוויית העראק משתתפות כמובן העיניים. מי לא מכיר את סיבוב הכוס מול האור בזמן שהמשקה השקוף הופך באיזה פלא כימיקלי ללבן חלבי ועכור. לא לחינם אבי המנוח היה קורא למשקה הזה "חלב נמרים". כן, אני יודע, יש עוד כמה כינויים בסגנון, כל אחד על-פי אמונתו והבית בו הוא גדל. אבל בעראק מלאכי המשקה נשאר צלול כקריסטל, גם אחרי הוספת המים. נכון שזה מוזר בהתחלה ומעורר אפילו תהיה אם אכן מדובר בעראק, אבל מצאתי בזה דווקא משהו מאוד אסתטי ונעים לעין.

לסיכומו של דבר, מבין כל האושפיזין שהגיעו לבקר אותי בסוכה שלא הקמתי בסלון, עראק מלאכי בטעם ה-Vanilla Cake היה החביב עלי מכולם. הסיומת המתוקה בפה בסוף החגיגה שלחה אותי כמו נשיקה נעימה לשנת הצהריים החגיגית, והכניסה בי אפילו גאווה מקומית. במקום לנסוע לראות איך שורפים גופות בוורנאסי הרחוקה, אשפזתי את עצמי לשנ"צ במיטה. נו, אז שאלתם איך עברתי את החגים?