מינכן. אוקטוברפסט. בירה ועופות צלויים. יאיר גת מנסה לשחזר את החור השחור שנוצר בין הכוסית האחרונה לבין רגע היקיצה
את רוב סיפורי השכרות שלי אני לא זוכר. זה חלק מהעניין, לא? להתעורר בלי לדעת איפה אתה נמצא, איך הגעת לשם ובאיזה מצב. החור השחור הזה, שנוצר בין הכוסית האחרונה לבין רגע היקיצה, מתמלא בדרך כלל בסיפורים של אחרים. אני לא יודע מה אתכם, אבל במקרה שלי את רובם אני מעדיף לשכוח. התעוררתי כבר על שולחן של מאורת כנאפה בחיפה, על מזרון מתנפח במסיבת בריכה בקיסריה ובחדר מלון אירופאי כשמבעד החלונות הפתוחים לרווחה נושבת רוח בטמפרטורה של מינוס שתי מעלות וגם קצת שלג. על הדרכים שהביאו אותי למקומות האלה אני יודע מעט מאוד. לכן בחרתי ללכת על סיפור שתייה קבוצתי.
זה קרה במינכן, בעיצומו של האוקטוברפסט. חברי המשלחת הישראלית, שהפגינו ביצועים לא רעים באוהל של המבשלה המארחת, החליטו אחרי כמה שעות של בירה, עופות צלויים וריקודים על השולחנות, שהגיע הזמן לשתות משהו חריף. החלטה של אנשים מבוסמים, למותר לציין. קבענו להיפגש במלון ולהתארגן קודם. אמנם עזבנו את האוהל כקבוצה מגובשת, אבל לא נדרשו לנו יותר משתי דקות עד שהתפצלנו והלכנו לאיבוד בקהל השיכורים. לאחד מאיתנו לא היה כוח לנסוע שתי תחנות ברכבת התחתית. באחד הרמזורים הוא הצליח לעצור מכונית פרטית ולבקש טרמפ. הנהג סירב בהתחלה, אבל שטר של מאה יורו שינה את דעתו. שני חברים נוספים החליטו ללכת על בטוח, נדחפו עם ההמונים לתחנת הרכבת התחתית ועלו לקרון. בסך כל שתי תחנות. אחרים החליטו ללכת ברגל.
