פאב וותיק, בירות חדשות: השופטים

ניר קיפניס קפץ עם החבר'ה לביקור נוסטלגי בפאב "השופטים". התפריט התעדכן, היצע הבירות התרענן וגם הבעלים התחלפו זה מכבר, אבל הקסם נשאר...

ויהי בימי שפוט "השופטים" – ועבדכם הנאמן בשלהי בית-הספר התיכון שלו בחיפה, קורא בשקיקה את "חדשות" החדש, העיתון שהיה כולו גשר צר מאוד בין תקופת ה"בוהמה" לתקופת ה"בראנז'ה" התיכונה. ובמדור שכונה "ציפורה" נבראה לנגד עיני המשתאות חבורה של אנשים ידועים: חלקם הגיחו ישר מתוך קברה של אותה "בוהמה", אחדים היו עיתונאים, ניו-ז'ורנליסטים שגדלו על הציר שהחל עם אהרון בכר והוליך עד יאיר לפיד. האנשים ההם ישבו במקומות שעצם שמותיהם הלכו עליי, תיכוניסט חרמן על החיים, קסם גדול – לא רק של עיר אחרת אלא גם של ארץ זרה. אני זוכר איך רעדה האדמה תחת סוליות נעלי עת ישבתי לראשונה ב"שופטים", כמה שנים מאוחר יותר, אחרי ששירתי, שוחררתי, נסעתי וחזרתי – והפכתי לתל-אביבי בדיוק בשבוע שבו תמה "מלחמת המפרץ" (טייק 1).

היו כמובן עוד ברים בעיר, אבל "השופטים" היה אחד מאלה שבהם יכולת לבלות, כפי שגרס הסלוגן הוותיק של רשת "אפרופו" מנוחתה-עדן – "עם אנשים כמוך": ילדים טובים שמנסים להיות קצת רעים, שהלכו לקרבי וילכו לאוניברסיטה, אבל בדרך יתקעו כמה שאכטות, או ישתו את כל הבר ויקיאו את נשמתם, או יעשו קצת סקס מזדמן כמו שעושים בתל-אביב שהחלה להיות מוקד-משיכה של צעירים מכל הארץ.

 זה מה שהיה "השופטים" עבורי. זה וכוס גולדסטאר על שולחן קק"ל בחוץ ביחד עם טוסט בשתיים בלילה. זה שיחות-נפש עם כאלה שנורא רציתי לזיין, או זיונים עם כאלה שלא היה לי מה לומר להן. זה ואמצע שנות העשרים שלי, אמצע שנות הארבעים של המדינה, תחילת העשור האחרון של המאה והאלף הקודמים, יהי זכרם ברוך.

לפני כמה שנים הזדמנתי למקום אחרי הפסקה ארוכה מאוד. כמה ארוכה? ובכן, משהו כמו קרוב ל-20 שנה, לפחות 18. "השופטים" הספיק להחליף בעלים: דרור הוותיק כבר היה בדרך למקום משלו – ושני אחים צעירים ביחד עם אמם ובת-הזוג של אחד מהם, התחילו להפעיל את המקום. באתי, ראיתי, שתיתי, אכלתי, אפילו נהניתי – וכשיצאתי חשבתי ביהירות שהמקום לא יחזיק, שמשא השנים כבד על הכתפיים הצעירות שאמורות לשאת אותו, לתווך אותו לקהל חדש בעידן שבו "ציפורה" היא לא יותר מזיכרון-נעורים של קשישים כמוני. כתבתי אז למגזין שבשמו נשלחתי דברים טובים, אני חושב, אבל בלבי קינן הספק.

השבוע חזרתי לשם – ולא לבד: הייתי עם הקולגות הנבונים שלי טל חוטינר ויאיר גת, המקום שבו "ידיעות אחרונות" פוגש את "ישראל היום" על בירה מהחבית. כמעט 150 שנות חיים משותפות יש לשלושתנו, 150 שנים שמתוכן כ-100 הן שנות-שתייה. היינו שם כשאנשים הקפיצו טקילות, או קברו שוטים של וודקה בתוך חצי ליטר בירה, ראינו את השילוב המטריד של וודקה עם משקה אנרגיה מאיים למחוק כל דרינק אחר, הבטנו בעיניים בוחנות בברמנים שהפכו לנגד עינינו למיקסולוגים (ועשו כבר חצי מהדרך בחזרה.

ראינו גם איך תעשיית יין שהתמקדה במילים "אמרלד ריזלינג סלקטד" הפכה למשהו גדול בהרבה, איך שתייה – פעם סוג של "קבוצת תמיכה" עבורנו, הפכה לנחלת הכלל. אני מצטער על הנימה הנוסטלגית, אבל "השופטים" תמיד ייקח אותי לשם. רבאק – ראינו משהו בחיינו משני עברי הבר – ועכשיו אנחנו כאן כדי לטעום את מה שחדש בברזים.

עם הגיל באה חשדנות מסוימת או אולי פשוט הידיעה מה אתה אוהב לשתות. עבורי, צ'חצ'ח אלכוהולי טיפוסי, הפתיחה תהיה תמיד גינס או גולדסטאר – ואם לא הן, אז איזו לאגר מהברז. למה לעשות עניין? רק שמסביבי הומים כבר "חובבי בירה": לא רק "ביר גיקס" שמנת יתר של כשות כבר חרכה את בלוטות הטעם שלהם, אלא חובבי-בירה במובן הרחב יותר של המילה, כאלה שרוצים להתנסות בטעמים קצת שונים, גם אם לא קיצוניים.

אחרי ערב של שתייה עם שניים מהקולגות הכי טובים שלי, אני יכול לומר בפה מלא (בטוסט האם & צ'יז כמובן): "השופטים" הוא בדיוק המקום שבו אנשים כמוני פוגשים ביר-גיקס על אותה בירה. והבירה הזאת יכולה להיות "קלר" גרמנית ואדמדמה שהיתה אחד הגילויים החדשים שלי במקום: לאגר נהדרת ובלתי-מסוננת ואחת הבירות הנעימות שיצא לי לטעום לאחרונה. פתחנו אתה את טעימות-הבירה שלנו באותו הערב – והיא היתה טובה כל-כך עד שלא משנה מה טעמנו – חזרנו אליה שוב ושוב!

ממנה המשכנו ל"גוסר" בהירה שהיתה מוכרת לנו כבר מהעבר: לאגר בהירה מאוסטריה שהיתה טובה כרגיל. כך גם בנוגע ל"אדלווייס" שהיתה התחנה הבאה שלנו במסע להכרת הברזים החדשים ב"שופטים". אני מודה שבירות חיטה אינן הצד המפותח שלי, אבל קשה שלא לשים לב שמסביבי יותר ויותר חובבי-בירה עוברים לחיטה. הבירה הזאת מתאפיינת בטעמי הדרים, לימון ובננה – ומשאירה בפה אפטר-טייסט ארוך ונעים מאוד.

פתחנו ב"קלר" שהיתה הפתעה גדולה לטובה – ועכשיו הגיעה ההפתעה הגדולה השנייה של הערב: בירת "פילו" בלגית (ממבשלת 'קסטיל' שמוכרת בישראל בעיקר בזכות ה"קסטיל-רוז'" שלה). הבירה הזאת בחוזק של 8.5% מפתיעה באיכותה: היא לא נגררת למחוזות המתוקים מדי, כמו שקורה לעתים לבירות חזקות, ואחוז האלכוהול הגבוה שלה כמעט שלא מורגש.

אין ספק שגזרת הבירות החזקות מתחממת, בעיקר בקרב הקהל שמחפש לבדוק כמה "באז" הוא יכול לקנות בשקל, ולפיכך מדובר באחד הפתרונות השווים בתחום. מהיום, "פילו" הוא לא רק בצק...

אפרופו בצק, עברנו במהירות על "פטריוט" מבית "דאנסינג-קאמל" שהיתה לא רעה ביחס לז'אנר, אבל הכשות החזקה שלה גרמה לי לבקש עוד חצי ליטר מה"קלר" ולהחליט שהגיע הזמן לאכול משהו. על פלטת הירקות והמטיאס הכבוש לא ארחיב – הם היו שניהם טובים.

מה שקנה אותנו היה תבשיל שוקרוט שהוגש בקדירה קטנה והיה טעים מאוד, וכן - שתיים מהקלאסיקות: פלטת מטוגנים וטוסט האם אנד צ'יז. פלטת המטוגנים הקלאסית שכולנו זוכרים מהאייטיז, עברה כאן שדרוג רציני. אמנם יש בה צ'יפס, סיגרים וכמה טבעות בצל, אבל העיקר בה הוא מיקס של נקניקיות שהיו פשוטות אך טובות מאוד, ובעיקר קנתה אותנו העשייה: מטוגן, אבל ממש לא נוטף-שמן.

מה נאמר על הטוסט? טוב שיש דברים שלא משתנים: כמה פשוט, ככה טעים! חתוך לקוביות – וגם מקץ למעלה משלושים שנים להיווסדו, עדיין אחד מחטיפי-הבר הכי טובים בעיר. נוסטלגיה היא עניין משעשע: רציתי לכתוב על טעימת בירות ויצא לי מניפסט על ה"שופטים" לדורותיו. אז לטובת מי שהתקשה לעקוב, הנה סיכום בשש מילים: מהחבית: "קלר" או "פילו", מהמטבח: טוסט.

השופטים. אבן גבירול 39, תל-אביב