תמי רוז גולשת ברשת ומביאה לכם סיפורים על מבשלי בירה יצירתיים ועל בירות בטעמים לא הכי שגרתיים. והפעם: מבשלת 'סוואלבארד' מנורבגיה…
חם, נכון? ואוגוסט עוד לא התחיל. אז אולי זה הזמן לסייר קצת בצפון הרחוק. שם, בלב האוקיאנוס הארקטי, באמצע הדרך שבין הקוטב הצפוני לבין השפיץ הכי רחוק של יבשת אירופה, שוכנת מבשלת סוואלבארד בארכיפלג הנושא את אותו השם, המוכר יותר בשם הקודם שלו (השם ההולנדי) - ספיצברגן, שנשמר עד היום בשמו של האי הגדול ביותר בארכיפלג. מאז שנות ה-20 של המאה ה-20, שולטת נורבגיה על הארכיפלג, למרות שאין לה שום קשר יבשתי ישיר למקום.
ממשלת נורבגיה היא הבעלים המוכר של מרבית השטח, והשאר באחזקות שונות: 4% בידי החברה הנורבגית הממשלתית לכריית פחם 'סטור נורסק'; 0.4% ברשות התאגיד הממשלתי הרוסי לכריית פחם 'ארקטיקוגול'; ועוד 0.4% מהשטח בידי גורמים פרטיים אחרים (חלקם שבדים), שעוסקים בכריית פחם או במעקב ומחקר אקלימי.
בנק הזרע
המרכז האדמיניסטרטיבי של סוואלבארד שוכן בעיירה לונגיארביין (Longyearbyen) המונה כאלפיים תושבים. התרגום המילולי של שם העיירה הוא "העיר של השנה הארוכה", אבל השם הזה מנציח בעצם את התעשיין האמריקני ג'ון מונרו לונגיאר, שהחל לכרות פחם בארכיפלג באמצעות 'חברת הפחם הארקטית' בתחילת המאה ה-20, שנרכשה כמה שנים מאוחר יותר על-ידי חברת הכרייה הנורווגית.
בני אדם החלו להתעניין באיי סוואלבארד במאה ה-17, כשציידי לווייתנים הקימו שם בסיסים זמניים לעונת הציד. בתחילת המאה ה-20 החלה כריית הפחם בארכיפלג, והוקמו מספר יישובי קבע. בהמשך נחתמה האמנה המעניקה לנורבגיה שליטה באיים, שאף הוכרו באופן רשמי כאזור סחר חופשי, וחשוב מכך - אזור מפורז, שבו אסורה פעילות צבאית כלשהי. המיזם הכי מוכר בסוואלבארד הוא כספת הזרעים הגלובלית, שמחזיקה "עותקים" מכל זרע של כל צמח על-פני כדור הארץ. הכספת, הבנויה עמוק בתוך הקרח, החלה לפעול בשנת 2008, והיום יש בה כמעט מיליון דגימות מכל רחבי העולם.
משהו מתבשל
רוברט יוהנסן, הגיע לסוואלבארד בשנות ה-80, כדי להיות קרוב לטבע הלבן והפראי. כשהבין שכדי להישאר במקום כדאי שתהיה לו גם פרנסה מסודרת, הוא החל לעבוד ככורה פחם. לאחר 12 שנים החליט יוהנסן לעזוב את המכרות, ופתח עסק של מטוסי-ים באיי לופופן - אף הוא בנורבגיה, אבל קצת יותר דרומה. נראה שהנוף לא היה מספיק צחור וקפוא עבורו, ואחרי שמונה שנים חזר יוהנסן לסוואלבארד, היישר ללונגיארביין. הוא העתיק לכאן את מטוסי-הים שלו, והחל להטיס לארכיפלג וממנו ליבשת את התושבים, את החוקרים וסתם מי שרוצה בכך. כשמזג-האוויר גרוע, הוא גם מסייע בפעולות שיטור וחילוץ.
בין לבין, התחשק לו בירה. יוהנסן מאוד אוהב בירה, ומה שמאוד הפריע לו היה החוק הנורבגי האוסר על בישול בירה ביתית ומחייב רכישת כל סוג של אלכוהול (כולל בירה) אך ורק בחנויות הממשלתיות. במשך שש שנים נלחם יוהנסן בממסד. הוא התעקש לשנות את החוק הנורווגי, לפחות בכל הקשור לארכיפלג, שעל האיים שלו חל לא רק האיסור לבשל בירה בבית, אלא גם חלה הגבלה של כמות הבירה שמותר לכל אחד לקנות (24 פחיות בחודש!).
תקשורת סלולרית
ייתכן שהסיבה ההיסטורית לכך היתה קשורה ברצון לשמור על חייהם של הכורים, שעבודתם קשה ומסוכנת גם כשהם פיכחים. יוהנסן מציין, שאין מגבלת כמות על רכישת יין, ולדעתו הדבר קשור לכך שבעת קביעת המגבלה, הכורים הפשוטים שתו בירה, ואילו המנהלים והבעלים שתו יין. עליהם, כך נראה, לא צריך היה להטיל הגבלות. עכשיו - כך יוהנסן - הגיע הזמן גם לשנות את החוק וגם להסיר את המגבלות.
למרבה הפליאה, הוא הצליח, החוק שונה ויוהנסן הקים את 'מבשלת סוואלבארד' (http://www.svalbardbryggeri.no), המבשלה הצפונית ביותר בעולם ביחד עם אשתו, אן גרטה. באופן שגרתי הם חיים בטרומסו - בחלק הצפוני ביותר של נורבגיה, מרחק 1,040 ק"מ מלונגיארביין. בתקופות שבהן יוהנסן נשאר במבשלה, הוא מתגורר בבקתה המשפחתית הנמצאת 13 ק"מ מלונגיארביין - בלב שדות הקרח האינסופיים, בין דובי הקוטב, ללא כבישים, אבל עם טלפון סלולרי, שמאפשר לו לשמור על קשר עם העולם.
עידן הקרח
ומה כל-כך מיוחד בבירה שלו? עד כמה שהדבר יישמע מוזר, יוהנסן מצהיר כי 94% מהתוצרת של מבשלת סוואלבארד מתבססים על חומרי גלם מקומיים, והשאר - מיובאים. מה מיובא? הלתת מגיעה מפינלנד, הכשות ממקומות שונים בעולם, השמרים מארצות-הברית, חביות הבירה מהולנד, פחיות הבירה מוויילס, ודו תחמוצת הפחמן מהיבשת, קרי נורבגיה. ומה מקומי? כל המים. מי קרחונים בני 2,000 שנה, עם טעם ואיכות שכל מבשלה אחרת בעולם תתקשה מאוד להתחרות בהם.
למרות שינויי החקיקה, בכלל לא בטוח שיוהנסן יצליח למכור את כל ה תוצרת של מבשלת סוואלבארד בארכיפלג, שמכיל בסך-הכל כמה אלפי בני אדם. בלונגיארביין עצמה, מוכפלת אוכלוסיית העיירה כשמגיעות ספינות התיירים המפוארות (בעיקר מגרמניה) עם כ-3,000 נוסעים עליהן. אבל זה קורה רק בעונה החמה. כי בשאר השנה, גם קר וגם חשוך. במשך ארבעה חודשים בשנה שורר שם חושך מוחלט עם אפס שעות אור ביממה (!), כך שבחודשים הללו אין ממש מה לחפש שם.
את הבירה שהוא ייצר בעונות השקטות של השנה, מתכוון יוהנסן למכור בעיקר ביבשת - בנורבגיה עצמה. גם שם מתרשמים מאוד מ"בירת הקוטב" של סוואלבארד, כפי שקוראים לה שם המקומיים. למרות שהמבשלה לא מאוד גדולה, היא מגוונת למדי, ומי שיגיע לסוואלבארד לחגיגות האוקטוברפסט בסוף ספטמבר הקרוב, יוכל ליהנות ממגוון סוגי אייל, בהם פייל אייל, IPA, וויסביר וסטאוט, אבל גם פילזנר. בעתיד מתכוון יוהנסן לייצר גם בירות עונתיות, בראשן - הבירה החזקה המסורתית של כריסטמס.