אם מנוע הצמיחה של הציונות היה הרצון לחדש ימינו כקדם בארץ הזאת, הרי שבעיני לשתות במקום הזה הוא ציונות אמיתית. ניר קיפניס משרטט קווים לדמותה של עצמאות מקומית...
כמעט בכל שנה לקראת יום העצמאות זה קורה לי: בשאר 364 הימים אני מנהל יחסי אהבה-שנאה עם ארצי, מדינתי, עמי וממשלתי, אבל ליום אחד אני מאמץ את נקודת ההשקפה של הדורות הקודמים ורואה במדינת ישראל בבחינת נס מעשה ידי אדם, מקום שבו צריך כל אחד מאתנו לצבוט את עצמו כדי להאמין שיש לעם היהודי, שק החבטות של ההיסטוריה, מדינה משלו וצבא ודגל וטריטוריה שבה יכולים כל שבטיו לאכול זה את זה לתיאבון על בסיסי יומי (...). לפיכך, גם כשזה מגיע לאחד המרכיבים החזקים ביותר של הווייתי הגשמית במקום הזה - הדרינק, אני מאמץ את נקודת ההשקפה הזאת, ומברך על מה שיש, כמילותיו של המשורר: "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ". עצמאות, נו...
תעשיית האלכוהול שלנו מבטאת את הקשר שבין ימינו אנו לתקופת התנ"ך (צילום: יח"צ, טל כץ, ליאור גולסאד)
היה זה דוד בן-גוריון, האב המייסד של החזון הציוני, שייחל לנורמליות שכוללת גם "גנב יהודי וזונה יהודייה". וזה לא שהאיש הערכי הזה ייחל לכך שנהיה אומה של כאלה, אבל הוא הבין שלהיות עם חופשי בארצנו פירושו להיות גם עם נורמלי בארצו – ובחברה נורמלית יש לא רק חתני תנ"ך, חלוצים שמפריחים את השממה או טובים-לטייס.
מתחום הרפואה לתחום ההנאה
הריבונות היהודית הראשונה דווקא מלאה בסיפורים על בירה ויין (תזקיקים עוד לא היו אז), אבל לאורך שנות הגלות, ניהלו היהודים יחסים של אהבה-שנאה עם המשקאות האלכוהוליים. התזקיק שהיה סימן היכר של הנצרות (הגם שהומצא על-ידי המוסלמים) היה דבר שיש להתרחק ממנו – ולמרות זאת, ליהודים שחלקם חיו על קו התפר שבין נצרות לאסלאם היה חלק חשוב בתיווך ההמצאה הזאת והוצאתה מתחום הטיפוח והרפואה לתחום ההנאה.
האיסור על יין נסך היה אולי חברתי משהיה דתי במקורו, אבל התוצאה היתה שלאורך ההיסטוריה יהודים ייצרו יין ביתי פשוט כדי לקדש עליו. במזרח-אירופה אף מינו בעלי בתי-מרזח יהודים לתפקיד המנהל: זו לא היתה פילושמיות, הם פשוט ידעו שהיהודי לא ישתכר ויחסל את המלאי ביחד עם חבריו. מצד שני, הגוי השיכור הווה איום תמידי על היהודי, בעיקר באירופה (קיומה של אנטישמיות בארצות ערב, בהן כמעט שלא שתו מלמד על כך שהשתייה היתה קטליזטור – ולא חלילה הסיבה לשנאת ישראל) וכך נוצר ריחוק – שלא לומר ניכור, בין היהודים לתרבות-השתייה.
פה בארץ חמדת אבות
יקבים יהודיים-משפחתיים היו כאן כבר במחצית המאה ה-19. למה דווקא אז? בהכללה ניתן לומר שקצת כמו הציונות עצמה – שבעיני רבים תחילתה בשנת 1860 עם היציאה אל מחוץ-לחומות, הרי שגם היא הושפעה מצליינות פרוטסטנטית, אבל עם כל הכבוד למורשת המכובדת הזאת, בעיני רבים נולד היין הישראלי מחדש, אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, עם הקמת היקב בראשון-לציון – וכמה שנים מאוחר יותר בזיכרון-יעקב על-ידי הברון רוטשילד שייסד את "כרמל מזרחי", לימים יקבי "כרמל".
זו גם הסיבה שאני מתרגש כהוגן לשתות את היין הפשוט והשולחני שהוציא היקב לכבוד חגיגות השבעים למדינה, זה שתוויתו המסורתית מעוטרת בציור המרגלים נושאים את אשכול הענבים ואילו במהדורה החגיגית נושאים המרגלים את דגל המדינה. כי עם כל הכבוד לחלב ולדבש שזבה ארצנו ולסמל אשכול ענבים שמייצג את השפע שבה, עם דגל לא מתווכחים. העובדה שגם מקץ 136 שנים מייצר היקב הזה, המפעל החלוצי הראשון בארץ ישראל, יינות על הספקטרום שבין "סלקטד" פשוט ליינות נהדרים וגדולים בהרבה, היא פשוט מרגשת.
מה בכלל אכפת לציפור?
ומה נאמר על מהדורה חדשה יותר של החלוציות? אם ידכם משגת, העלו על ראש שמחתכם את מי שתרמו באופן דרמטי למהפכת האיכות של היין הישראלי והתיזו את ראשו של בקבוק בלאן דה בלאן מבעבע מסדרת "ירדן" של יקב רמת-הגולן. איזה יין (!). יין מפואר שנותן פייט אדיר לא רק ליינות מבעבעים באשר הם, אלא אפילו ללא מעט שמפניות: אולי עוד יגיע היום וידברו על מחוז "גולן" (שמטעמים גיאו-פוליטיים נקרא אצלנו "גליל"...) כמו שמדברים על שמפיין...
ואם כבר במקורותיו של היין הישראלי עסקינן, איך אפשר שלא להתפעל מהחזרה לזנים מקומיים קדומים כמו דבוקי, מראווי, ביתוני, ג'נדאלי, חמדאני ועוד. מי יודע? אולי הבקבוק הזה יהיה זה שנשב עליו עם שכנינו ופשוט נדבר אתם בגובה העיניים, בלי סיסמאות. נאיבי? בוודאי – אבל כבר אמרנו שחג עצמאותנו הוא יומה של מחצית הכוס המלאה – ואם אברהם ואיברהים ייפגשו על בקבוק ארץ-ישראלי של 'רקנאטי', מה אכפת ליונה עם ענף הזית?
בירת הנצח של עם ישראל
תעשיית הבירה המקומית צריכה היתה להיות מקור לגאווה ישראלית. יתרה מזאת, כאחת מהארצות שהיו ערש-הולדתה של הבירה והאנושות (בסדר הזה, אבל על כך אולי נרחיב בהזדמנות אחרת) - ויחידה ביניהן שבה מותר לייצר, לשווק ולצרוך בירה באופן חפשי, ממשלת ישראל היתה אמורה לטפח את תעשיית הבירה המקומית כפרויקט לאומי שימשוך לכאן מיליונים בשנה, לממן מחקר שיבודד זנים קדומים של שעורה, לעשות כאן בירה כמו לפני 5,000 שנה ולפתוח מרכזי-מבקרים שיביאו לכאן קהל עתיר ממון של ביר-גיקס מכל העולם. רק שבפועל היא ממסה את המשקה האהוב הזה בצורה שערורייתית, אבל היי - גם בבירה נביט בחצי הכוס המלאה ונברך על שנתן לנו את הגולדסטאר.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני אוהב כמעט את כל סוגי הבירה, מצדיע לתעשיית הקראפט שדחפה את כל השוק קדימה – ובמיוחד למבשלת 'אלכסנדר' שבה מוכיח אורי שגיא שהטובים-לטייס אמנם, אבל הטובים עוד יותר מחליפים את הכנפיים בשעורה (...). ועדיין, כשצריך לסכם 70 שנות עצמאות, מי שנבחרה להשיא משואה היא 'גולדסטאר' - אייקון ישראלי אהוב כל-כך, עד שבכל פעם שאני מארח את אחד מחבריי מחו"ל, אני לוקח אותו ללגום גולדסטאר כדי שירגיש שהוא בישראל. בקלות אפשר היה לצרף את הבירה הזאת לפרסומת של שוקולד 'השחר', ביחד עם השש-בש, המטקות, החבר'ה מהמילואים והלנגב חומוס על הבוקר. גולדסטאר היא פיסת ישראליות בתוך בקבוק, היא תמצית המילה הכי ישראלית בעולם אצל ה"חבר'ה" שאם יש מקום שבו הם באמת נאספים בערימה על הדשא, בין אם זה הדשא של קיבוץ משמרות שעליו נכתב השיר במקור או הדשא של אביגדור בצריף בחוף "מציצים", הם בטוח יושבים עם גולדסטאר ביד.
שתה אותו לאט-לאט
גם תזקיקים היו כאן עוד לפני שהיתה מדינת ישראל. שתיינים אגדתיים מהעבר מספרים עדיין בעיניים בורקות על ברנדי 'אקסטרא-פיין' (...), אבל התחום הזה, כך נדמה, היה מעט יותר רגוע. שתינו פה וודקה 'גולד' לצד גפילטע-פיש עם חריין שטשטשה את טעמי הלוואי של המשקה, שתינו עראק איילות לצד קובה חמוסטה - ובקפיצה מהירה במנהרת הזמן, היום אנחנו מתברכים בתזקיקים הנפלאים של יובל (ג'וב) הרגיל ומזקקת ''יוליוס" שלו ובתוצרים המדויקים עד כמעט אי-ישראליות של מזקקת ''מילק&האני" המרשימה (חפשו את בקבוק ה'רוטס', כלומר - "שורשים", שלהם שעם ובלי קשר לתוכנו המרתק, יבוא יום ויהיה לו ערך נדיר לאספנים).
רק שגם כאן, אם צריך לתת פרס על מפעל חיים, הוא ילך ל'שטוק 84', הברנדי ה"בכלל-לא-רע" הזה. נכון, הוא לא קוניאק של ממש וחסר את העידון של ברנדי צרפתי (אפילו כזה שלא מגיע מקוניאק), אבל היי, פרנסואה, פה זה ארץ-ישראל! אני מודה שעם השנים פיתחתי פטיש למשקה הזה שנהדר הן כצ'ייסר מהיר והן כבסיס לקוקטיילים שבמקור היו אמורים להיות על קוניאק.
ואם זה לא מספיק, הרי שרק לאחרונה הם השיקו מהדורה מיוחדת של "שטוק-דבש": אותו הברנדי עם תוספת דבש, מה שהופך את הלגימה שלו לקלה עוד יותר עבור מי שקשה לו עם אלכוהול "יבש" – ולבסיס טוב עוד יותר לקוקטיילים (אם תפעם בכם רוח חגיגות השבעים עד לחורף שיבוא עלינו לטובה בערך בעוד שבעה חודשים. נסו אותו ביחד עם תה – ותראו רופא רק בפרסומות לקופות-החולים בטלוויזיה.
ולתפארת מדינת ישראל. וירושלים...
אז נכון – כשמנסים למלל את גבורות ישראל ולמנותן, תעשיית היין, הבירה והאלכוהול המקומית לא מקבלת תמיד את מרכז הבמה, אבל עם ששואף יותר מכל לנורמליות מבורכת, צריך שתהיה לו גם תרבות שתייה – ועם כל הכבוד לידע הנרכש שלנו על תרבות השתייה בעולם, על ההיכרות עם זני ענבים בורדולזיים, על טיב השעורה ממנה מזקקים את הוויסקי בסקוטלנד ועל בירות-בוטיק בסגנון IPA, הרי שתרבות מתחילה בבית.
אז עשו לעצמכם טובה ושימו השנה ליד המנגל יין ישראלי, בירה ישראלית או העבירו בין החבר'ה צ'ייסר של תזקיק מקומי (אבל דיר באלאק, רק אחרי שווידאתם שזה שלקח על עצמו את תפקיד הנהג התורן ומחזיר אתכם הביתה לא ישתה אפילו טיפה!), הרימו כוסית או כמה לחיי 70 השנים הבאות וזכרו שגם תעשיית האלכוהול המקומית מבטאת את הקשר האמיץ שבין ימינו אנו לתקופת התנ"ך. לחיי מדינת ישראל!