צוללת צהובה: ווינשטפן 1516

חיליק גורפינקל מצא את עצמו יושב על גדת הירקון עם בקבוק ווינשטפן ביד כשהוא מהרהר באנגלה והצוללות שלה. בסוף אפילו את המחשבות הטורדניות הוא הצליח לשכוח...

מדובר ברגע קשה. הרגע בו מגלה ה'שואפוב' החובב, כלומר אני, שאין בירה שהוא אוהב יותר מאשר בירה גרמנית. זה לא קרה ברגע אחד. למרות שהיו סימנים מקדימים. למשל הבקבוק ההוא של ה'לוונבראו', אי אז לפני שנות דור. זה שהכה את השותה הצעיר שהייתי בהלם עצום אל מול פני המרירות הלא מוכרת לי עד אז. מרירות שהפכה עבורי לגביע הקדוש בכל מה שקשור לבירה. כי בעצם, המרירות היא חזות הכל בבירה טובה. מרירות ורעננות. אולי גם קלילות.

עם כל הכבוד , ויש כזה, לבירות הבלגיות עתירות האלכוהול ומרובות הטעמים, בסופו של יום, ולפעמים גם באמצעו, מה שאני מחפש בבירה הוא לשתות אותה. לא לטעום אותה, לא לנתח אותה, לא להתפלסף ולהתפלצן עליה. אני רוצה שהיא תקל עליי, לא תכביד, תשעשע אותי, לא תגרום לי לרצות לישון אחרי שני שלוקים. תשמח אותי, לא תבקש ממני לחשוב עליה.

בירה בלגית, כמו כל ה-IPA ושאר הבירות המתוחכמות הללו, הם הכל חוץ מזה. הן כבדות, אלכוהוליות ומעל לכל- מתוקות מדי. אם הייתי מחפש משהו מתוק, הייתי שותה קולה, המשקה המתוק הכי מוצלח בתבל, ואולי המשקה הכי מוצלח בתבל נקודה. מזל שמזה לפחות נגמלתי.

וכך אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב ללאגרים הבהירים, הפילזנרים. אפילו את ה'גולדסטאר' הוותיקה והטובה זנחתי מאחור בעצם ואני שותה אותה רק אצל מתי. טובורג אני שותה בבית כשאין משהו אחר, ואז זה ממש סבבה. אבל הכיף הכי גדול שמור ללאגרים הבהירים. 'סטלה' הבלגית היא בירת הבית, הצ'כיות הנהדרות הן הבחירה הראשונה כשזה מה שיש בבר הקרוב או במקרר. אבל מעל לכל, שמורה הבכורה אצלי לגרמניות המופלאות, אלו ששתו אז, במרתפי הבירה במינכן. שלא נדע.

לימונדה או שאבלי

כל כמה שאני אוהב לאגרים גרמניים, אני מתעב בירות חיטה. וזאת מכיוון שבירת חיטה היא לפני הכל חמוצה. אני אוהב אוכל ושתייה חמוצים, אבל לא בבירה שלי. אם הייתי רוצה משהו חמוץ, הייתי שותה לימונדה, או שאבלי. אגב, לא משהו שאני מתנזר ממנו...

בירות החיטה, ואני מדבר כמובן בראש ובראשונה על 'ווינשטפן' ו'פאולנר', השתלטו על כל חלקה טובה. הן מגובות במערך הפצה של שתי חברות המשקאות הגדולות בישראל, וככה יוצא שלא פעם ולא פעמיים, הברז הרביעי, ולפעמים אפילו השלישי והשני, בלא מעט ברים, מוקדשים לדבר הזה.

קרם בוואריה

לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, פתחו אנשי 'פאולנר' את בר הבירות שלהם במתחם שרונה הידוע לשמצה. וכך התוודענו כולנו, כל חובבי הבירה, לעובדה המשמחת – 'פאולנר' זה הרבה יותר מבירת חיטה חמוצה. הלאגרים של 'פאולנר' - יש יותר מאחד - הם מהטובים שנמזגו כאן אי-פעם. אמנם קצת פחות מרים מאיך שאני אוהב, אבל כל-כך מרעננים שזה נסלח.

והנה, לפני כמה שבועות, נתבשרנו על פתיחת הבירגארדן, או בירגארטן כפי שהוא מכונה, נאמן למקור, של ווינשטפן במתחם הנמל המשוקץ לא פחות. ובדיוק כמו שמרתף הבירה של 'פאולנר' הוא הפנינה היחידה בשרונה, כך זורח 1040, שמו של הבירגארטן של ווינשטפן, כיהלום בתוך ערימת גללים, במתחם הנמל.

ב-1040, שנת ייסודה הרשמית של מבשלת 'ווינשטפן', המבשלה הפעילה ברציפות הוותיקה בעולם, מגישים אוכל ברים בווארי קלאסי מבית היוצר של אלן טלמור, נהנים מבריזה סתווית נעימה בחצר הגדולה והרחוקה מעט מהמולת החלק הקרוב למים, והכי חשוב - שותים שלל בירות מבית היוצר הגרמני הקפדן הזה.

תרשו לי בבקשה להתעלם מכל בירות החיטה הנמזגות כאן - יש כמה. בכל זאת, ווינשטפן - ולהתרכז במה שאני אוהב. בלאגרים. ובמיוחד באחד מהם. כי חוץ מהלאגר הבסיסי ומגרסת האוקטוברפסט, מציעים כאן, לצערי רק בבקבוקים ורק לזמן מוגבל, את ה-1516, שנת פרסום חוקי טוהר הבירה... (הזהרתי שזה לא יהיה קל).

ה-1516 הוא לאגר בהיר וקצת יותר אלכוהולי (5.6% ) מאחיו, והוא ניחן בשלל תכונות משמחות. חוץ מהקלילות ומהרעננות המתבקשות, וכמובן, מהמרירות הנחשקת (אני כנראה באמת אדם מר נפש) הוא גם לא מאד מוגז, מה שהופך את שתייתו לקלה ומרווה במיוחד וכזו שגורמת גם לאדם חלש כמוני, לפחות כרגע, לרצות לשתות עוד ועוד ממנו.

אז ככה מצאתי את עצמו, יושב מול הירקון, חושב על אנגלה והצוללות שלה, ומנסה, וגם מצליח, לשכוח לרגע, מה המציאו הגרמנים מעל כוסות בירה כאלה. ואתם יודעים מה, זה עשה לי טוב, ואם לי זה הצליח, גם אתם יכולים.