תמי רוז גולשת ברשת ומביאה לכם סיפורים על מבשלי בירה יצירתיים ועל בירות בטעמים לא הכי שגרתיים. והפעם: 'חברת המשקאות של ארץ האש' מארגנטינה…
אחרי שביקרנו במבשלת סוואלבארד - המבשלה הצפונית ביותר על כדור הארץ, הגיע הזמן להדרים אל השפיץ הדרומי. גם כי צריך לשמור על איזון, וגם כי הקיץ עדיין כאן במלוא עוזו, ואין כמו בירה קרה, שנלגמת על רקע פסגות לובן-עד, כדי לעשות טוב על הלב למי שסובלים מההבילות הישראלית הטיפוסית. למרבה הצער, אין טעם להדרים עד אנטרקטיקה עצמה. אין שם יישובי קבע, ובאופן טבעי איש עוד לא הקים מבשלה בישימון הקפוא הזה. את הפרס הראשון בתחרות השפיץ הדרומי לוקחת - ללא כל מאמץ - העיר הארגנטינית אושואיה (Ushuaia), הבירה הרשמית של ארץ האש (בצד של ארגנטינה), בה שוכנות שתי מבשלות הבירה של 'חברת המשקאות של ארץ האש'.
אם נרצה לדייק, הרי שקאבו דה הורנוס הצ'יליאנית ("כף הורן") נמצאת קצת יותר דרומית מאושואיה, אבל המקום שנחשב (בטעות חישובית מסוימת) לנקודת המפגש בין האוקיאנוס השקט לאוקיאנוס האטלנטי, שזכה להכרה בעקבות כך שהפך למקור ההשראה דווקא עבור אחד היינות האייקוניים של יקב "וינייה סן פדרו" הנודע, הנושא את שמו. אבל בירה - יוק.
וכך, אנחנו נשארים באושואיה שעל הגדה הצפונית של תעלת ביגל, וכאן יכולים שוחרי הבירה לנשום לרווחה. מצפון לעיר, שבה כ-50 אלף תושבים, ניצבים הצוקים המחודדים של הרי מרשל, עם הפסגות המכוסות שלג-עד. מדרומה - מי תעלת ביגל הקפואים. העיר מקיפה מפרץ רחב ידיים, ומשמשת בדרך-כלל כנקודת יציאה להפלגות לאנטרקטיקה ולטרקים של שמורת הטבע של ארץ האש. רוב התיירים כלל אינם יודעים שלא רחוק ממרכז העיר פועלת "חברת המשקאות של ארץ האש" (Fuegian Beverage Company), שמתגאה בתואר המבשלה הדרומית ביותר בתבל.
בירה משהו אש
החברה הוקמה בשנת 2010 ממיזוג של שתי מבשלות בוטיק מקומיות – 'סרווסריה קאבו הורנוס' ו'סרווסריה ביגל' (ובעברית צחה: מבשלת ביגל ומבשלת כף הורן). זו האחרונה הוקמה כעשור קודם לכן על-ידי דני פייג'ס, איש בירה ותיק, שפועל היום בבולדר, קולורדו. למרות שלא מדובר במבשלות עתיקות יומין, קשה למצוא עליהן פרטים רבים יותר. החברה הממוזגת, שהקים צמד היזמים הנמרץ חאבייר לוסדה וריקארדו פראיירה, שמרה על השמות - ביגל וכף הורן - שנותנים כבוד לגיאוגרפיה המקומית, וגם על כל המותגים של שתי המבשלות הקטנות. 'חברת המשקאות של ארץ האש' מציעה היום תשע בירות, שבמקרים רבים מתאפיינות בביקוש גדול מיכולת הייצור המקומית, אשר חלקן זכו בפרסים יוקרתיים ואחת מהן אפילו מככבת ברשימת 500 הבירות הטובות ביותר בעולם של בן מקפרלנד.
שני היזמים נכנסו לסיפור הבירה עם כל הלב והנשמה. הם שיפרו את תהליכי הייצור, קיבלו את כל התקנים הנדרשים, ותרגמו הלכה למעשה את התארים האקדמיים שלהם. לוסדה הוא בעל תואר בהנדסה תעשייתית מהמכון הטכנולוגי של בואנוס איירס ותואר שני במנהל עסקים מהרווארד. פראיירה הוא רואה חשבון - ושניהם הדרימו אל הקור מבואנוס איירס הבירה. פראיירה, איש הכספים, משמש היום גם מנכ"ל המבשלה, והוא מודה, כי עד לפני שנים ספורות לא היה לו שמץ של מושג על ייצור בירה, אבל היום הוא כבר מומחה גדול, ובנוסף לכל תפקידיו האחרים, הוא גם הטועם הראשי של כל סוגי הבירה ש'חברת המשקאות של ארץ האש' מייצרת.
מומלץ בקור
תהליכי הייצור של הבירות השונות נותרו בדיוק כפי שהיו בעת הקמתן של שתי המבשלות, וכך גם נוסחאות הייצור. במבשלה של 'חברת המשקאות של ארץ האש' עושים מאמץ רב לשמור על תהליכי ייצור מקומיים ככל האפשר: כל סוגי הכשות שבהם משתמשים במבשלה מגיעים מחבל פטגוניה, במיוחד מהצד הארגנטיני של הרי האנדים. כך גם הלתת, דוגמת "מאלטה צ'וקולאטה", המעניקה ל"ביגל נגרה" טעם ייחודי. גם עם המים אין קושי לשמור על לוקאליות גאה. בחבל ארץ המחזיק כ-30% מרזרבות המים המתוקים של כדור הארץ, לוקחים את המים - כמו במבשלות הקוטב הצפוני - היישר מהקרחון המקומי, והם מגיעים למבשלה בטמפרטורה של 5 מעלות צלזיוס בדיוק.
המבשלה מתמקדת בייצור סוגים שונים של אייל, ביניהם: גולדן אייל, כף הורן האני אייל (עם דבש אורגני), ביגל פואגיאן רד אייל, קרים סטאוט קלאסית ועוד. לדברי לוסדה, שני המשקיעים ידעו מהתחלה שבמקרה של 'חברת המשקאות של ארץ האש', הם לא רק משקיעים בעסק קטן-בינוני, אלא חייבים להיכנס בפועל לניהול עצמו, ולחלק את המשימה ביניהם. האתגר הגדול ביותר של ייצור בארץ האש הוא השמירה על הרמה בעולם של ביקוש גובר, והתמודדות עם תחלופה גדולה של כוח אדם וקשיי לוגיסטיקה, כשכל חלק חילוף מיטלטל בדרכים משהו כמו עשרה ימים, לפני שהוא מגיע ליעדו. אולי בגלל זה, כשהתברר שיש צורך בנפח ייצור נוסף, הם בחרו לרתך תוספות על גבי תוספות, וכך יש להם מכלי תסיסה של אלף ליטר, כאלו של 1,500 ליטר וכאלו של 3,000 ליטר.
לוקאל פטריוטיות
החלום של לוסדה ופראיירה הוא להוכיח לכל העולם, שאפשר לייצר בירה באיכות עליונה גם בארץ האש. ואם לא די בכך, הם גם רוצים להביא לכל העולם את סיפורו של המקום הרחוק הזה. לכן, התוויות שבגב הבקבוקים מספרות על הרי מרשל הנישאים מצפון לעיר ובעיקר על היאגאנים - הנוודים הילידים של הדרום הרחוק של הארץ האש, שסיפורם כמעט ואינו ידוע, והם הולכים ונעלמים מהעולם.
ואנקדוטה לקינוח - בניגוד למקובל בבירות האמריקניות, בביגל מקפידים לספק לשוק גם בקבוקים של 1 ליטר, וזה לא בגלל שהארגנטינים שותים הרבה יותר בירה, אלא בגלל שהם מאוד חברותיים, ונוהגים להעביר את הבקבוק לשתייה משותפת של החבורה. כדי לחסוך את מחיר הבקבוק - ואולי גם את הזיהום הסביבתי הגואה - הארגנטינים, שאינם חוששים לחלוק מיקרובים, מעדיפים בקבוקים גדולים יותר.
אתר המבשלה: http://www.cervezabeagle.com/