אורי שמיר, עכבר ברים שהוריד כמה וכמה פיינטים בחייו, חשב שראה כבר הכל. כלומר, לפחות עד הפעם האחרונה...
52 שנים חייתי בירושלים. 36 מתוכן, בברים הירושלמים. בכל פעם שאני מגיע לעיר, אני מופתע לגלות שהבר הזה וההוא, עדיין פועלים, בדרך מופלאה שקשה להסבירה. בתל-אביב, לעומת זאת, נדמה שהדבר הקבוע ביותר בסצנת הברים, הוא השינוי. סוג של מסורת. הטרנד של הברים האופנתיים והמעודכנים בתל-אביב לא פוסק לרגע. גם עכבר ברים, מנוסה ככל שיהיה, עלול "ליפול" במרוץ המטורף הזה. יש מצב שהסיפור הבא, יסביר את למה אני מתכוון. מחלף רוקח, יום רביעי, חמש אחר הצהרים. ברוכים הבאים לחניון איילון. אני שולח מבט מקנא ברכבת, הביתה למודיעין, שנכנסת לרציף. ה'נשיונלס' ב-FM88 מקלים על התסכול. הטלפון מצלצל. על הקו ידידה מקומית ותיקה. מדי פעם אנחנו נפגשים לבירה. תמיד בתל-אביב.
קשקשנו קצת והחלטנו לקשקש קצת יותר, על כוס גינס. הצעתי שנשב בבר הקודם ששתינו בו לפני שבועיים. היא צחקה: "אתה באמת לא בעניינים, מה? המקום נסגר מזמן". מתוך ניסיון להציל את כבודי, הזכרתי שלושה ברים נוספים. הניסיון נכשל. "תגיד, אתה אמיתי? שניים נסגרו בשבוע שעבר והשלישי שלשום". בשלב הזה הרמתי ידיים. "אז מה את מציעה?", שאלתי בהכנעה ודיווחתי על מקום החנייה שלי. "סבבה, תרד בלה גווארדיה", קיבלתי את הכתובת ושם הבר.
"זה בר חדש", עדכנה, "כל העיר מדברת עליו". קבענו בשש על הבר, אם יהיה לנו מזל. אחרי 45 דקות של נהיגה פרועה במהירות מופרזת, הגעתי ל'לה גווארדיה'. עוד רבע שעה של חיפוש חנייה, עד שמצאתי מטר צבוע בכחול-לבן. מספיק בשביל בימבה. שוטף + 90 יום לדו"ח של 100 שקלים. שווה. גם בגלל הפגישה והבירות ובעיקר בגלל הבר שכל העיר מדברת עליו. פילסתי את דרכי בתוך ההמון שעמד על המדרגות וחיכה לשולחן.
"אני לבד. ידידה שלי שמרה לי מקום על הבר". המארחת, במכנסונים זעירים שלא היה בהם מספיק בד כדי לתפור ממנו ז'קט לעכבר, חייכה וסימנה לי לעבור. הבר היה מפוצץ. מוסיקת צ'יל-אאוט נשמעה בווליום הנכון. ריחות בשמים ואפטר שייבים יוקרתיים מילאו את האוויר. אם לשפוט לפי הבגדים של הבליינים, הרי שמדובר בבר פליץ-פלוץ. אחרי שמיתגתי את המקום, מיהרנו להתיישב. "נו, מה אתה אומר?", שאלה. "באמת אחלה מקום", שיקרתי בחינניות. "מתי נפתח?". "אתמול בערב".
אחרי שהבנתי ממנה שבעלי הבר הם השמות החמים בסצנה ושתפריט האוכל שלהם נחשב לפסגת היצירה הקולינארית, הצצתי בתפריט שהונח לפני. בחוג חברי, אני נחשב כמי ששולט במכמני השפה העברית. אבל המנות שהופיעו בתפריט, הציבו בפני אתגר לא פשוט. אמנם, המילים, כמו גם המשפטים היו כתובים בעברית, אבל החיבור ביניהם, גרם לי לכיווץ גבות. הלכתי על בטוח והזמנתי לשנינו חצי גינס מהחבית. הברמן, תל-אביבי בכל רמ"ח קעקועיו, אסף את התפריטים בהינף יד, ובו זמנית הניח שתי כוסות, אחת מתחת לכל ברז, מזג את הבירה במקצועיות מעוררת הערכה ושם את הכוסות מתחת לתחתיות מתאימות.
הצעתי לסיבוב שני, נענתה בחיבוק ונשיקה על הלחי. "ריפיל בבקשה", קראתי לעבר הברמן שעמד בצד הרחוק של הבר. מאפלת הבר הגיחה ברמנית שחורת שיער, גבוהה, עם גוף משגע, מכוסה בכמה סנטימטרים של אריג משובח. "סליחה", התנצלה בחיוך כובש, "אני לא יודעת איך מכינים את הקוקטייל הזה, אבל אקרא לתומר". הסתכלתי על הידידה. הבעת פניה הביעה מיזוג יוצא-דופן של בושה ורצון לגעות בצחוק פרוע. שמרתי על איפוק תוך הפגנת גבורה עילאית, אבל בפנים התפוצצתי. הפניתי את מבטי ממנה, כי ידעתי שבעוד שניה זה יקרה ושנינו נפרוץ בצחוק פרוע.
הברמנית ניגשה לברמן וביקשה ממנו את המתכון ל'ריפיל'. על-פי תנועות ידיו ניתן היה להבין שהוא מסביר לה איך מכינים את המשקה המסתורי. כשחזרה אלינו, נטלה מאתנו את הכוסות והעמידה שתי כוסות בירה נקיות תחת הברזים. עקבנו אחריה. המתח היה כבד מנשוא. היא פתחה את הברזים והכוסות החלו להתמלא בקצף מוצק ואנרגטי של בירה. הכוסות עלו עד גדותיהן והקצף גלש בעליצות. "מזיגה איטית", הסבירה הידידה לברמנית. "אין בעיה", השיבה בביטחון.
כעבור שניות שדמו לנצח נכנעו הכוסות והתמלאו בבירה. בחור שחרחר, ספג את שלוליות הבירה בגליל של מגבות נייר. הברמנית הרימה את הכוסות וב-א-י-ט-י-ו-ת מתחה את ידיה. לא חלפו חמש דקות והבירות הגיעו ליעדן. שתינו בדממה. אחר כך ביקשתי סליחה ונכנסתי לשירותים כדי לשחרר שאגות צחוק. ביקשנו חשבון וכנהוג השארנו טיפ נדיב למוזגת המחוננת. הבר שרד במשך חודש, שזה חצי נצח במונחים תל-אביביים. אין לי מושג אם הוא שבר שיא, אבל הוא בהחלט שבר שיא גינס...