כבר די הרבה שנים שמלאכי מזור חולם שיהיה לו פאב מתחת לבית. בארץ זה עוד לא קרה לו, אבל בפראג דווקא כן...
תמיד רציתי פאב מתחת לבית. וכבר שכרתי אינספור דירות, וגרתי בעיירת רוגבי קשוחה בצפון-אנגליה כאשר הפאב המקומי היה במרחק 2 בלוקים בצעדי זיגזג, אבל אחד כזה... ממש, אבל ממש מתחת לבית, או יותר נכון בקומה שמתחת לכניסה של הבניין בו אני גר, עוד לא היה לי...
מחג הפסח האחרון רציתי לברוח, לנצל את החופש מהעבודה ולבלות במדינה זרה. לא מאוד רחוקה, אבל שתהא קצת זולה. איכשהו התכנון המקורי לנסוע לאירלנד עם חברים הפך למיני יורו טריפ שלי סולו, שמתחיל בפראג ועובר דרך שדה-התעופה של דנמרק אל ניוקאסל, אהובתי שבצפון-אנגליה, וממשיך בנסיעה חוצת הממלכה אל קנטרברי שנמצאת דרומית-מזרחית ללונדון וחזרה דרך שדה-התעופה הבולגרי. אכן, תזכורת לעצמי לפעמים הבאות: לא עוד קונקשנים באירופה!
רצה הגורל, או יותר נכון, רצו גם הוריי היקרים לנצל את יציאת עם ישראל את שערי נתב"ג , ואת ליל הסדר בילינו במשותף במלון יהודי בפראג. לעומת זאת, המזוודה שלי חשבה אחרת והחליטה להשאיר את החמץ שלה בארץ. שמעתי לא מעט על פראג, כמה זול? זו השמועה העיקרית. מודה באשמה: אני חובב תרבות, אך פחות מהצד האדריכלותי-אומנותי שבה. אני יותר מהצד ה"איפה שותים פה החבר'ה המקומיים?".
תייר מזדמן
כשסיימנו, ההורים ואני, את הסדר כהלכתו, יצאתי עם ברכת הדרך חזרה לדירה של ורוניקה. בדרך נזכרתי במזוודה האבודה שלוותה בתחושת האי וודאות המבאסת, שכן, יש לי עוד 10 ימים לפני, המזוודה שטרם הגיעה ספק אם תגיע, וקיים חשש סביר שאאלץ להחליף בין הצד החיצוני לפנימי של חולצתי כל יומיים. טוב, נו, אני פה על תקן תייר, הצטדקתי ביני לבין עצמי, תוך שכנוע מסיבי שאולי לא ישימו לב.
מזג-האוויר אמנם היה כזה שהצריך מעיל, אבל אלו שמכירים אותי יודעים שיותר משכבה אחת מתחת לא ימצאו אצלי. וככה, עטוף במעיל ארוך וחמוש במגפיים ירדתי במדרגות הבניין אל עבר היעד הנכסף. זה נחמד שלשם שינוי לא צריך כתובת או מפה כדי להגיע ליעד. את ה"פוקו לוקו", שמימין לכניסת הבניין, קשה לפספס. דלתות עץ פתוחות לרווחה, מדרגות סטייל ירידה למקלט, עוד דלת זכוכית ועוד קצת מדרגות עץ ואתה שם.
אנדר קאבר
"בירה בבקשה'', כמעט לחשתי אל הברמן שמיד ניגש למלאכה, ובירה זהובה עם ראש קצף בריא הונחה לפני. אמרו לי שזה פאב שמעשנים בו, ואכן הבחנתי בלא מעט חפיסות טבק על הבר, אבל משום מה גם העשן הצטרף כמו תפאורה טבעית לשקט שמסביב. כמו שבדרך-כלל קורה בפאבים מקומיים, השקט לבסוף נשבר כאשר הברמן החל לשאול לשלומי בשפה שאינני מבין, עד שקלט שאינני מקומי וחיוך רחב התפרש על פניו.
"ברוך הבא'', הוא זרק לכיווני וניגש בנחרצות אל שאר החבר'ה. תוך שניות השקט ששרר עד כה במקום הופר לחלוטין וענני עשן בכל מיני צבעים התפזרו להם בחלל האוויר. מארק, הברמן, ניגש אלי שוב להמשיך בשיחת עדכון פרטים, אבל לא לפני שהסביר לי בחצי חיוך את פשר השקט שקיבל את פני: "אה, פשוט חשבנו שאולי אתה שוטר סמוי...".
לזכור כדי לשכוח
למחרת בבוקר הבנתי את היתרון בלגור ממש, אבל ממש מעל פאב. התאוששות מהחמרמורת, קפיצה לצהריים עם ההורים וסיבוב קצר ברגל במרכז העיר שאת סיומו תכננתי בערך לשעת הפתיחה של ה"פוקו לוקו", מתישהו הסביבות השעה שש או שבע בערב. שוב אותן מדרגות, שוב מארק מאחורי הבר, רק החבר'ה המקומיים התחלפו והשקט של אתמול כלא היה.
האווירה ואפילו קצת מהעיצוב, הזכירו לי שילוב של כמה פאבים ירושלמיים. שוב מינגלינג, שוב השוואות על הדשא של השכן, שוב אותו מנהג קבוע, וכוסות השוטים הונחו מלאות לפנינו. הבקבוק, שעדיין איני זוכר את שמו, עמד ריק על המדף. בקבוק עם נוזל ירוק בטעם מנטה כלשהו החליף אותו. לרגע חשבתי לסרב בנימוס, אבל הפרצופים מסביב רמזו לי שכדאי לי לשכוח מזה.
בקרוב אגיע רחוק
וכך, את החופשה שאחרי החגים ניצלתי כדי להזמין טיסה שתעבור בפראג, אפילו רק ללילה אחד. אני מוכרח לחזור אל ה'פוקו לוקו'. חמוש באותו מעיל ובאותם המגפיים, הפעם הגיעה המזוודה הגיעה ואיתה צמד בקבוקי בירה 'שפירא' עם התווית הירוקה. שוב אותה דירה למעלה, שוב אותן מדרגות למטה ושוב מארק, מאחורי הבר.
תחילתו של הערב עוד זכורה לי. את סופו באמת שאיני זוכר. כנראה רק בגלל שאת הבקבוק הסלובקי, או ההוא עם הנוזל הירוק, החליף הפעם בקבוק טקילה. אבל התחייבות חדשה-ישנה מצדי לחזור לבקר ב'פוקו לוקו' התקבלה בהבטחה נגדית מצד מארק, לבוא לבקר את הפאבים הכי טובים בירושלים. בבוקר, כשירדתי במדרגות התלולות ויצאתי מהבניין, נזכרתי בחלום ישן שלי, שלרגע התגשם. תמיד רציתי פאב, ממש, אבל ממש מתחת לבית...