לא מתנזרים: אלכוהול של נזירים

מאחורי החומות הגבוהות והקירות העבים של המנזרים, שרק אלוהים יודע מה קורה שם בפנים, מייצרים נזירים אדוקים יופי של אלכוהול. אז מה, שנתחיל להתחזק?

בירות טראפיסטיות

הנזירות עושה לאדם כל מיני דברים מיוחדים, ואחד מהם הוא בישול בירה. במקור, היסטורית, כהכנה מזינה של לחם נוזלי, ובהמשך, כלכלית, כאמצעי פרנסה לשם שמיים. הבירות של מנזרי המסדר הטראפיסטי הנוקשה והשותק, שתחילתו במאה ה-17 בצרפת, הן מהמפורסמות בז'אנר.

גוף רשמי ששמו ההתאחדות הטראפיסטית הבינלאומית מאגד כיום 12 מנזרים (שישה מהם בבלגיה), שרק הם ראויים לשאת את השם המפורש ולייצר בירות (ופה ושם ליקרים) שיעמדו בתקן האלוהי. הבירה מוכרחה להיות מבושלת בין כתלי המנזר, בידי הנזירים או בפיקוחם, ואסור לה לשמש למטרות רווח, אלא רק לקיום, לתחזוקה ולאביסעלע צדקה. הטראפיסטית הכי ידועה היא שימיי הבלגית.

בנדיקטינר

עוד בירת חיטה גרמנית, שוב מבוואריה המכורה, אבל עם שורשים עמוקים עוד יותר – אי-שם בשנת 1609 - ובביצוע מקורי של נזירים ממסדר אחר, הפעם המסדר הבנדיקטיני. בנדיקטינר נרכשה בשנת2011 על-ידי מבשלת ביטבורגר הגדולה, אבל עד היום, הבירות שזורמות לשווקים הגרמני והאוסטרי מיוצרות במבשלה המנזרית. ושלא תחשבו שהבירות שהולכות למדינות אחרות לא עשויות פונקט לפי אותו מתכון, יא?

פאולנר

המבשלה הגרמנית הגדולה המייצרת בירות חיטה התחילה את דרכה בצניעות, במנזר שהוקם על גבעה באזור שהיום הוא לב מינכן. הנזירים היו עניים ועבדו בפרך למחייתם, וככה התחילו לבשל בירה כדי למלא את הקיבה וגם קצת כדי לשמח. יש אפילו סיפור על אב המנזר שיצר את הבירה כדי לקיים את החברים בארבעים ימי התענית שלפני הפסחא, בהם מותר רק לשתות.

ההצלחה של הבירה היתה כל-כך גדולה כשהיא החלה להימכר, עד שהמתחרים ממבשלות אחרות החלו להילחץ. בשנת 1634 פנו המתחרים במכתב לשלטונות וביקשו לאסור את מכירת הלהיט הנזירי, וזה עבד להם עד 1780, עת הוסרו כל המגבלות. עד סוף המאה ה-18, פאולנר כבר נתנה בראש לכל המבשלות בבוואריה.

פרנג'ליקו

כאן הרקע הנזירי מעורפל משהו, על אף שיצרנית ליקר האגוזים הזה טוענת שהרוקח המקורי הוא נזיר שחי במאה ה-17 (אחלה מאה לאלכוהול, שימו לב) בצפון-איטליה. הקטע החמוד הוא עיצוב הבקבוק: דמות נזיר, כולל החבל שמהודק במותניים ומחזיק את הגלימה. אה, והוא קל וטעים. אז כששותים, מאמינים.

הנזירים הבנדיקטינים הבטיחו סופית את מקומם בעולם הבא כשהביאו לעולם הזה, אחרי הבירה, את הליקר שכולל 27 צמחים ועשבים. ליקר בנדיקטין הוא יצירה של נזיר ימיביניימי מצרפת, שהיתה שוס גדול עד סוף המאה ה-18. האגדה טוענת שבבלגאן של המהפכה הצרפתית הלך המתכון הסודי לאיבוד והתגלה רק לאחר שנים רבות בספרייה של אספן.

בזכות הגאולה הזאת התחילו לייצר את המשקה מחדש ובסוף המאה ה-19 הוא שוב היה להיט ואפילו הקימו לו מוזיאון בצרפת. בקארדי, שקנתה את הזכויות על הבנדיקטין, ממשיכה לשמור בקנאות על המתכון המסובך. ויש גם נקודה יהודית: בנדיקטין היה חביב מאוד על הרבי מלובביץ', שנהג להרביץ אותו באדיקות בהתוודעויות הקודש.

דום פריניון

השמפניה הכי יוקרתית בעולם נקראת על שמו של דום פייר פריניון, נזיר בנדיקטיני (שוב הם) בן המאה ה-17. זה לא שפריניון ממש המציא את השמפניה בנוסח המוכר כיום, אבל הוא יצק יופי של יסודות לאחר שהחייה את הכרמים במחוז שמפיין ושימש במשך 47 שנה כמנהל תחום היין במנזר שלו. הנזיר המשקיען הכניס שינויים וחידושים בתחום, כמו השימוש בפקקי שעם, שלא היה מוכר בסביבתו עד אז, ובין השאר שיפר דרמטית את רמתם של היינות המבעבעים.

היצירה הגדולה שלו היתה שמפניה ראשונית ומשובחת לזמנה בשנת 1693. התאגיד שקנה את השמפניה של המנזר מאה ומשהו שנים אחר-כך, עשה בהמשך כבוד לאייקון ויצר מותג מובחר משנות בציר מסוימות ומעולות בלבד, בשם דום פריניון. לכם הכבוד יעלה באזור ה-1,000 שקל לחתיכה.

סיפור ארוך ופתלתל משתרך מאחורי שרטרז, עוד ליקר עשבים ושאר חומרים טבעיים (הפעם 130 כאלה...) מצרפת. חברי מסדר הקרטוזיאנים, המבלים להם בדומיה ברכס שרטרז שבאלפים הצרפתיים מאז המאה ה-11, רקחו בשנת 1737 תרופה בת 71 אחוזי אלכוהול וים צמחי מרפא, על-פי מתכון שהשאיר אורח נכבד במנזר 120 שנה קודם לכן.

בהמשך פותח משקה מתון יותר באלכוהול, שמיועד גם לבריאים, ושמו שרטרז ירוק, ואחרי תלאות שכללו גירוש הנזירים במהפכה הצרפתית, כליאה בבתי-סוהר וחזרה עם המתכון המוברח למנזר, נולדה גרסה ששמה שרטרז צהוב. הדרמות נמשכו ונמשכו, עד שבאמצע המאה הקודמת סופסוף נהיה שקט, וככה יכולים עד היום שלושה נזירים שתקנים להשרות 130 צמחים באלכוהול, לסנן, לזקק, לערבב בדבש ובמי סוכר וליישן בחביות עץ. לא, כי לעבוד במשרד יותר הגיוני.

 יינות לטרון

צרפת, איטליה, גרמניה – יא אללה. גם לנו יש נזירים (אפילו טראפיסטים) שעושים יין. במנזר השתקנים בלטרון מייצרים מבחר יינות מענבים שגדלים בכרמים הסמוכים. את כל העבודה, כולל טיפוח הגפנים ומכירת היינות במקום – כ-300 אלף בקבוקים בשנה – מבצעים הנזירים בעצמם. הם רק לא ממש מדברים על זה.