זמן לחשבון נפש

מה לא היה לנו השנה: לא היה גידול בצריכה, לא היתה ירידה במחירים, לא היתה שום פעילות שיווקית מרוכזת שתקדם את היין אל מרכז הבמה - לא כמשקה אלים אקזוטי לאירועים מיוחדים אלא כדרינק ראוי לכל רגע נתון. אמנם במהלך השנה התרבו הדיונים בנושא זה - האם ראוי לנו שנהפוך עולמות? האם אנו צריכים לזנוח את שפת היין הקיימת ופשוט לדבר אל הקהל בעברית פשוטה? אנחנו, שבמשך עשרים השנים האחרונות ניהלנו שיח רק עם עצמנו, השתמשנו במונחים מפחידים ולא ברורים, זלזלנו בכל מי שאמר "טעים לי" וקבענו שאי אפשר לתאר יין בלי ארומה, בוקה, טאנינים ועפיצות. (המילה חסרת הפשר "מינרליות" מופיעה בביקורות היין יותר מאשר אדום או לבן. מה שווה המילה אם בטבע יש יותר מ-4000 כאלה, והם כוללים בעצם יסודות, גופרות, תחמוצות, תרכובות אורגניות ועוד). הניתוח הזה נכון בלי ספק ליינות עיליים, שם הניואנסים והמורכבות הם חלק בלתי נפרד מהיין, אך מיותר ומעורר אנטגוניזם כאשר מדובר ביינות פשוטים לצריכה די מיידית, כלומר רוב היין בעולם.

אז איך מסתיימת לה תשע"ג ומה צופה לנו תשע"ד?

תנו לנו יינות בסיסיים ומארזים גדולים: בציר 2013 צפוי להיות הגדול ביותר בעשרים השנים האחרונות. יבולים רבים שהגיעו לניבה בזכות (אם אפשר לקרוא לזה זכות) נטיעות מסיביות בשנים 2007 ו-2009. האם זה יביא להוזלה של היינות הבסיסיים? האם בכדי להתגבר על הכמויות נראה מארזים גדולים, יינות בקרטון שיעלו פחות משלושים ₪ לליטר? קשה לי להאמין, אבל כולי תקווה שכן. האם נראה גידול בצריכה לנפש? היא תקועה כבר יותר מעשור. אני מעריך שבלי מאמץ משותף זה לא יקרה ונמשיך לדשדש סביב חמישה ליטר לאדם, כי בישראל כמו בישראל, אין שום דרך לדעת את המספר המדויק. האדום והלבן: היקבים בארץ מצאו עצמם "מופתעים" מקצב מכירת היינות הלבנים וכמעט כולם תקועים בלי יין לבן. מדהים כמה שהם לא קוראים את המפה ואת המגמות. ואם חסרים אנו לבן, הרי מובן וברור שתקועים אנחנו עם אדומים רבים מכל שכבות האיכות. העובדה הזו בשילוב שיווק חסר מעוף ושמרני יוצרים פקק חמור בדרך אל הלקוח. אנחנו רוצים יין בחביות ובברזים, מארזים גדולים, כיתוב על תויות אחוריות שיעשה חשק לפתוח את הבקבוק ולא להפך. איכות: איכות היין המיוצרת בארץ ממשיכה לעלות. השנה רואים המון יינות מעניינים, זנים שהושקע מאמץ אדיר בהתאמתם לאיזור הגידול ולא רק למדף בסופר, בחינת סגנונות ונסיונות רבים להגיע ליינות מאופקים ונינוחים יותר. חשוב מהכל, יקבים שעשו קפיצת דרך אדירה באיכותם ויינותיהם מהווים כיום תמורה מעולה. כשרות: בשנה האחרונה מסתמנות שתי מגמות. יקבים קטנים המכשירים את עצמם כשהתירוץ הרישמי הוא יצוא (אם כי אני די בטוח שהפזילה היא לשוק הכשר בארץ אך הפחד מאיבוד מוניטין מעביר את כולם לאוטומט התשובה על יצוא). מהצד השני – עלויות הכשרות מטפסות שוב ושוב. אם חשבתם שעליית אגרות הדת תייקר לכם רק את החתונה אז טעיתם. עלויות הכשרות של היקבים עולות וזה בלי מחיר המשגיח הקבוע (לא דיברנו רק לפני שלושה משפטים על התקווה לירידת מחירים?). ייצוא: מצבנו לא פשוט. היקבים הגדולים עושים מאמצים בכדי לשמור על קצב יצוא מקביל לשנה שעברה, מחירים גמישים ומאמצים לפתיחת שווקים חדשים. מן העבר השני, אירופה במצוקה. היבואנים שם מנסים לשמור על מלאי נמוך ומעדיפים גביה על גידול במכירות, וזה עוד לפני השפעתו של חוק מוצרי השטחים החדש שישפיע על כמה וכמה מהיקבים המקומיים. ארה"ב לא ממש מתאוששת והמלחמה שם היא יותר קניבליזציה בין יקבים מאשר גידול אמיתי במכירות. סין, הודו ונפלאות המזרח עדיין רחוקים ממימוש ומעטים מוכרים שם מעט. ייבוא: שמר על כוחו ואף מעט התחזק. מגמת "רק יין ישראלי" במסעדות מפנה את מקומה לרוב ישראלי, ומקומם של יינות היבוא מתמלא שוב במגוון מרתק, לבנים משמחי לבב, רוזה משיב נפש ואדומים מסקרנים עד מאד. ראוי לציין כאן את קמפיין הריזלינג של הסומלייה המקומיים. אבירם כץ ושותפיו נתנו לנו שיעור מאלף (עם פרוייט הקיץ של ריזלינג) באיך מקדמים יין בלי תקציבים ובלי לפגוע באינטרס של כל אחת מהמסעדות. יופי של עבודה ילדים!. אז מה אני מאחל לנו לשנה הבאה? הרבה יין. בפשוטים שיהיה קל יותר, דק יותר ואם אפשר אז גם מעט פחות אלכוהולי. שלא נפחד להגיש יין אדום מהמקרר לכוס תה עם ארוחת הערב. שיזדמנו לנו הרבה יותר יינות פשוטים במארזים גדולים. שנראה יין בברזים במסעדות ובברים, וביינות העלית - ייחוד, בידול, איפוק ואלגנטיות. ונאמר אמן.