יאיר גת מנסה לעשות סדר ולבדוק איזה סוג וויסקי כדאי לכם לשתות בכל עונה. אבל בינינו, זה רק תירוץ בשבילו למרוח את זה על כל השנה...
'טיפש קיץ', כמו שכתוב ב"ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב, נכנס אליך הביתה ומיד רואים שהוא טיפש. 'טיפש חורף', "פותח את הדלת, מנער את השלג, מקנח את הכפור מעל שפמוֹ, פושט אדרתוֹ, חולץ ערדליו, משיל סוּדרוֹ, מצחצח משקפיו', ורק אז רואים שהוא טיפש". לרגל חילופי העונות המשמחים כל-כך – היה קיץ לא קל - ניסיתי להחיל את שיטת המיון הזו גם על וויסקי.
הבהיר והקליל מתאים לקיץ, והכהה העוצמתי מתאים לימים קרים יותר... (צילומים: אפיק גבאי, אנטולי מיכאלו)
על פניו, העיקרון פשוט: אם הוא בהיר וקליל, מיד רואים שהוא וויסקי של קיץ. אם הוא כהה ועוצמתי, הוא מתאים לימים קרים יותר. מצד שני, כמו רוב העקרונות מסוגו - הוא די פשטני. בר הוויסקי הראשון אליו נכנסתי ב'קריגלאכי' שבספייסייד, לא מזמן, הציע משהו כמו שמונה מאות תוויות. השני, ב'אברלור', שהיה קצת יותר צנוע, הציע רק חמש מאות. אפילו בתל-אביב יש לא מעט מקומות שמגישים מותגי וויסקי רבים, ועוד לא אמרנו כלום מוזיאון הוויסקי - הוויסקי בר המרהיב בשרונה המציע למעלה מאלף בקבוקים.
מוצר השתייה הבסיסי הזה, עשוי אמנם רק מלתת, שמרים ומים, אבל יש לו אינסוף וריאציות. נראה לכם שאפשר לחלק אותן רק לוויסקי של קיץ וחורף? הרי אפשר להתאים וויסקי לכל יום בשנה, ואפילו לכל שעה ביממה. לכן חשבתי שיהיה קצת פחות טיפשי, לנסות לחלק אותו לסגנונות ולבדוק את ההתאמה שלהם למזג האוויר.
וויסקי אירי
בשונה מהוויסקי הסקוטי שמזוקק פעמיים, את רוב הוויסקי האירי מזקקים שלוש פעמים. עניין של מסורת. הסיבה העיקרית לכך היא חומרי הגלם, הנחותים יחסית, בהם השתמשו בעבר. במהלך כל זיקוק נשארים מאחור חומרי טעם וריח 'כבדים', כך שזיקוק נוסף מאפשר להגיע לתוצאות יותר נקיות וקלילות, אם כי קצת פחות מורכבות.
הקלילות, הופכת וויסקי אירי כמו ג'יימסון, למשקה קיץ קלאסי, בעיקר עם המון קרח. בימים חמים יותר, אפשר לעשות אתו 'אייריש קופי', או 'הוט טודיי' שזה וויסקי אירי עם מים רותחים, סוכר, ציפורן ולימון.
וויסקי אמריקאי
יחסית לאחיו האירופאים, הוויסקי מארצות-הברית מתאפיין בחספוס ומתיקות של חביות חדשות, אבל אסור לשכוח שחלק גדול מהוויסקי האמריקני מיוצר בדרום-ארצות-הברית, באזורים שטמפרטורות גבוהות כלל אינן זרות להם.
וויסקי אמריקני, כמו ג'ק דניאל'ס למשל, שמזוקק בטנסי, הוא לטעמי משקה של קיץ, גם כשהוא נקי על המון קרח וגם כבסיס לקוקטיילים כמו 'לינצ'ברג למונייד'. ועוד לא אמרנו כלום על השילוב בין ג'ק לקוקה קולה. אני לא יכול לשתות את זה, אבל בלא מעט אזורים ברחבי העולם, הוא נחשב למשקה לגיטימי ואהוב.
נכון שאין גבול למספר האפשרויות שאפשר למצוא תחת הקטגוריה הזו, אבל באופן כללי, אפשר לומר שהיא מתאימה בעיקר לעונות המעבר. עכשיו למשל, כשהשמש שוקעת מוקדם, והטמפרטורות יורדות, יש לי יותר סבלנות לוויסקי מורכב יחסית.
לדוגמא, ג'וני ווקר ספייס רואד, מסדרת 'אקספלוררס קלאב, שהוא וויסקי מתובל, חלקלק ומאוזן, עם סיומת מעושנת מעט. בלנטיינ'ס העגלגל והמתקתק יעשה גם הוא עבודה טובה בימים הקרים, וה-Hard Fire, הגרסה שהושקה לאחרונה שמתיישנת בחביות חרוכות, לימים הקרים יותר.
ספייסייד
האזור הלא מאוד גדול הזה שבצפון-סקוטלנד, מאכלס את רוב מזקקות הוויסקי במדינה. גם כאן מגוון הסגנונות הוא בלתי נתפס כמעט, ונע בין הוויסקי הקליל והעשבוני של 'גלנליווט' לבין זה העשיר יותר של 'מק'אלן' או 'גלנפארקלס'.
הוויסקי מספייסייד הוא ברובו משקה חורפי, מתקתק ומתובל. במקרים רבים הוא מתיישן בחביות פורט, שרי ואפילו רום, שמוסיפות לו רבדים נוספים של ריחות וטעמים. וויסקי שמזמין לגימה איטית, בטמפרטורת החדר, שמאפשרת לרדת לעומק הניואנסים.
איילה
לאנשים שאוהבים את הוויסקי השל 'איילה', לא באמת משנה מה החזאי אומר. הם אוהבים עשן ומלח בוויסקי שלהם, אפילו כשחם בחוץ. 'לפרויג', אחד הסינגלים היותר אגרסיביים של האי, הוא, לטעמי לפחות, וויסקי של חורף, למרות שבסביבה ממוזגת, אני לא חושב שאוכל לסרב לו.
גם וויסקי 'בונהאבן', שמצליח לשמור על האופי הייחודי של איילה למרות העדינות היחסית שלו, יכול בהחלט לתפקד לא רע בכל עונה.