קוניאק, אותו דרינק כייפי, עדין ורך שאיכשהו תמיד היה קצת מורם מעם, ובעיקר מחשבון הבנק, מצליח להתקרב אלינו קצת בזמן האחרון, ואפילו בגרסאות כשרות...
הכל התחיל כשחברות הקוניאק שרצו לנתק אותו מסיטואציית הצריכה המסורתית של דרינק עם סיגר לאחר הארוחה בהסבה בחדר הספרייה ליד האח המבוערת, ניסו לעשות זאת בדרכים שונות ומשונות. זה התחיל בסינגל דיסטילרי קוניאק, כלומר, בלי לבצע בלנד בין התזקיקים, בעיקר כדי לנסות ולכבוש את צרכני הסינגל מאלט וויסקי; עבר ליצירות שונות של בירות המכילות קוניאקים כאלו ואחרים; והמשיך לגרסאות צעירות, כאלו ואחרות, שנועדו לערבובים או לשתייה עם קרח.
עליית קרנם של מותגי הקוניאק בשנים האחרונות, עושה לנו הרבה שמח... (צילומים: יח"צ, freeimages.com)
השיא היה יצירה של קוניאקים צעירים שמיושנים בחביות ישנות, כלומר, קוניאק קליל בעל צבע מאוד חיוור וטעמים עדינים שנועדו ל'מיקס דרינק'. הבעיה היתה שבתקופה ההיא האפרו אמריקאים בארצות-הברית שתו 'קורווזיה' עם מיץ תפוזים או ספרייט, וכאשר 'הנסי' ניסו להתחרות בהם עם אותו קוניאק בהיר בבקבוק שדומה ל'אבסולוט' הבעיה היתה בשם המוצר. בוא נגיד את זה ככה: כאשר קהל היעד שלך הוא אפרו-אמריקאי, ממש לא כדאי שתקרא למוצר שלך "pure white".
אצלנו, כאן בלבנט, שותים קוניאק גם בצ'ייסרים. אני חושב שכאשר מגיעים לכאן נציגים של חברות המייצרות קוניאק הם בשוק הטרנד הזה. איך משקה כל-כך מושקע ומלא טעם נעלם בגרונות השתיינים בשוט אחד קטן ליד בירה או משהו אחר. אבל בינינו, מה אכפת להם כל עוד שותים. גם בחנויות המתמחות אפשר למצוא לא מעט קוניאקים שונים במבצעים (רמת VS) במחירים שלא עולים על 150 ₪, ואפילו פחות.
הבשורה של הקוניאקים הטובים הגיעה גם אל השתיינים שומרי הכשרות. אמנם ישנם מספר קוניאקים כשרים בעולם, אך בדרך-כלל מדובר בתוצרתם של בתי קוניאק קטנים יחסית, כאשר חלקם כלל לא מגיע לארץ ועיקר השיווק מתמקד בקהילות היהודיות בצרפת ובריטניה. כיום כבר ניתן ליהנות גם בישראל ממספר מותגים המגיעים מבתי קוניאקים טובים בגרסאות כשרות. הנה כמה ממש נחמדים.
'לואי רוייה' (Louis royer) הוא בית קוניאק לא גדול מהכפר השכן ז'ארנק. לואי רוייה גדל בכפר בבית שגובל בנהר השרנט וכבר בגיל 20 הפך ל'סלר מאסטר', כלומר ,מזקק ראשי ומנהל המרתף באחד מבתי הקוניאק המקומיים. 4 שנים לאחר מכן, בשנת 1853, פתח רוייה בית קוניאק על שמו במקום בו נולד וגדל.
סגנון הבית מתקתק מעט עם קצת הדריות ומשהו אגוזי. אפשר למצוא בארץ גרסאות כמו VS הנעימה והקלילה במחיר נהדר עכשיו בחנויות, VSOP, וכמובן - גרסת ה-XO הכבדה יותר עם המון עץ וסיומת עדינה להפליא.
'גודה' (godet) הוא בית קוניאק שהתחיל את דרכו בזיקוק יין על-ידי סוחר מלח הולנדי, כנראה כבר בשנת 1550, באזור 'לה רושל'. הבית נרשם בקוניאק בשנת 1782 כיצרן לאחר שהמשפחה קיבלה תואר אבירות מלואי ה-14 כמאה שנה קודם לכן, אך הצליחה לשמור על הראשים שלה במהלך המהפכה. כיום המשפחה ממשיכה לנהל את החברה, לאחר הפסקה קצרה, וכעת מדובר בדור ה-15 של המשפחה.
סגנון הבית הוא ונילי עדין עם פרי נעים שמזכיר טיפונת דובדבן וקצת שוקולד. בארץ אפשר למצוא את גרסת ה-VSOP - עם ניחוחות של שוקולד יחד עם משהו קלוי וטיפונת מרירות. 'גודה גסטרונום' - עם 14 שנות היישון שלו הוא קצת מינרלי עם בישום נעים של פרחים וקליה של עץ. גודה XO - קלאסי ולא מפתיע, כהה, עשיר, קרמלי, קצת טחב ושוקולד מתובל.
'קורווזיה' (Courvoisier) גולת הכותרת של הקוניאקים הכשרים שהגיעו לארץ מגיעה ממש עכשיו, סוף-סוף, מאחד מבתי הקוניאק הגדולים, אז ולקאם 'קורווזיה XO כשר'. את בית קורווזיה ממש לא צריך להציג. במאה ה-19 ביקר עמנואל קורווזיה ביקר בפריז, יצר שותפות עם סוחר יין מצליח וביחד החלו השניים לספק סחורה באופן שוטף לחצר הקיסר נפוליאון, שאף ביקר במחסניהם בברסי שליד פריז.
נפוליאון אהב מאוד את הקוניאק של קורווזיה ושותפו ודאג לקחת עמו משלוחים ממנו לכל מלחמה או קרב אליו יצא. אפילו על סיפון הספינה שלקחה את נפוליאון לגלות שלו באי סנט הלנה היו כמויות יפות של קורווזיה. הקוניאק הפך פשוט ל"קוניאק של נפוליאון" כשדמותו מתנוססת על תווית הבקבוקים עד עצם היום הזה.
ה-Courvoisier XO המפורסם של המזקקה, גם בגרסתו הכשרה, הוא אחד הקוניאקים היותר אלגנטיים שאפשר למצוא, בניגוד לקוניאקים מתחרים באותה דרגת יישון שבדרך-כלל מגלים בומבסטיות כיאה לז'אנר. זהו קוניאק עמוק עם פרי אלגנטי ורענן יחסית יחד, בעל ניחוח מעט מעושן שמזכיר עלי סיגר או תה. הענבים המשמשים לייצור הקוניאק, המגיעים מהכרמים באזורים המשובחים גרנד ופטיט שמפיין, מביאים איתם המון עומק ורכות, כאשר התיבול העדין של הווניל, האניס ואפילו הקינמון, מגיע מקוניאק בן 25 שמיוצר מענבים מאזור בורדרי הייחודי. קוניאק פשוט נהדר, להנאת שומרי הכשרות, אם כי לא רק עבורם.