מומלץ בחום: ברנדי טורז

לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: מיכל לויט עם ברנדי טורז...

כמו כל סיפור שלי על פעם ראשונה עם משקה טוב, גם הסיפור הזה מתחיל ב'בסטה'. היו אלה צהרי יום שישי לוהטים, באותו השבוע בו מייקל ג'קסון נמצא מת בביתו, ואני ואלדדי ניהלנו ויכוח סוער בנושא. הוא אמר אז שהמוזיקה של מייקל לא תירשם בדפי ההיסטוריה, ואני התעקשתי שמדובר בתופעה לא פחות מעניינת מכל גאון מוזיקלי ממאות קודמות, וזכרונו יישאר לדורות.

זה נשמע מצחיק, אבל אחת הסיבות העיקריות לשגשוג כנראה מסתתרת בין מילות שירי היפהופ וראפ... (צילומים: יח"צ) את אלדד חברי למדתי להכיר ולאהוב בעוד הרבה מפגשים אחרי אותו וויכוח סוער שעדיין לא נחתם, אבל באותו היום הוא תפס את תשומת לבי כשהזמין לשולחן את הברנדי שהוא מייבא - ברנדי טורז שמיושן 10 שנים. אז עוד האמנתי שברנדי הוא משקה ששמור לסבאים בלבד, ואולי לעוד כמה סבתות שאוהבות לשחק ברידג', אבל בוודאות, כך חשבתי, לא מדובר במשקה שהולם בחורה הוללת בת 25 שכמותי. גלגולים רבים עברו על המשקה המזוקק הזה, שנקרא בכלליות "ברנדי", וכולל מותגים חזקים שמיוצרים בקוניאק ובארמניאק שבדרום-צרפת, בחרז ובקטלוניה שבספרד, וכן באוסטרליה, דרום-אפריקה, אמריקה ולאחרונה גם בישראל, הודות לעבודתו הנהדרת של יובל 'ג'וב' הרגיל במזקקתו "יוליוס". המשקה בעל צבעי ענבר ומהגוני, שהוא בפשטות יין מזוקק המיושן בחביות עץ, הגיח לאוויר העולם רק לפני כ-700 שנה, והחל את דרכו כתרופה. פלישתו הראשונה של הברנדי מקורה בקוניאק והיא התרחשה בזכות הסוחרים ההולנדים, שהיו ידועים כגאוני המאה ה-16 בכל הנוגע לייבוא סחורה: הם ידעו איזו סחורה לקנות ואיך להעביר אותה בצורה שתניב להם את הרווח הגדול ביותר. כשחיפשו ההולנדים את הדרך הטובה ביותר לייבא יין מאזור קוניאק, שלא כמו מבורדו ממנה הנתיב היה זריז בזכות שפך גירונדה שמוביל לאוקיינוס האטלנטי, הם הבינו שהתשובה היא זיקוקו של היין. הזיקוק הבטיח שהיינות יעברו את הנתיב ללא נזקים משבשי טעמים, ובכך גם הגדילו את פוטנציאל יישון היינות. הבריטים המשיכו את דרכם של החלוצים ההולנדיים - וכך הפך הברנדי מקוניאק לשם דבר, ואחריו התפשטו גם הברנדי מארמניאק (שם החלו לייצר ברנדי 100 שנה לפני כן), וברנדי דה-חרז.

תהליך הייצור של הברנדי איננו זול - הזיקוק של היינות ויישונם בחביות מצריכים הוצאות רבות, ובמשך שנים רבות הברנדי היה בהישג ידם של עשירים בלבד, שנהגו ללגום ממנו לאחר ארוחת הערב. לאנשים ממוצעים שכמותנו, ברנדי בכלל לא היה חלק מחיי היום-יום, וחוסר הנגישות הזה הגיע לשיאו כאשר בסוף המאה ה-19, בין היתר הודות למגפת הפילוקסרה שתקפה את כרמי צרפת, זינקו מחירי הקוניאק עד כדי גיחוך, וחובבי המשקאות החומים עברו לתחליף הטוב והפחות יקר של הברנדי, הלא הוא הוויסקי. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בעקבות חוסר הביקוש, ירד ערכו של הברנדי משמעותית, והוא נצרך בעיקר על-ידי גברים מבוגרים אבל גם על-ידיח עקרות-בית נואשות שהשתמשו בו למתכוני קרפ סוזט בוערים ומשוכללים. בתחילת המאה ה-21 חלה תפנית בתפיסת הדור הצעיר את הברנדי. מצחיק, אבל אחת הסיבות העיקריות לכך כנראה מסתתרת בין מילות שירי היפהופ וראפ, שזמריהם דאגו לאזכר בהם מותגי ברנדי כגון קורווזיה והנסי, ולפתע צעירים וצעירות ברחבי העולם החלו לדרוש מהמיקסולוגים בברים האורבניים את המשקה החום הזה וצריכת הברנדי, ובראשה הקוניאק, זינקה פלאים. על אף שהברנדי נחשב למשקה צרפתי, יש לו היסטוריה ארוכת שנים בתרבות הספרדית. ספרד היא ארץ מוצאו של אחד הברנדים היותר חשובים בעולם - ברנדי דה-חרז. הסחר ביין החל באזור הזה בסביבות 700-500 לפנה"ס, והמשיך גם בתקופת האימפריה הרומית, אך בתקופת הכיבוש המורי (711-1492), הופסק הסחר בשל המסורת האסלאמית של המורים, שלא נהגו לשתות אלכוהול, ועל כך השימוש בענבי היין עבר בעיקר לזיקוק לשם תרופות, קוסמטיקה ובשמים. שיטות הזיקוק של המורים נשארו גם לאחר שעזבו את איבריה ואת חצי האי פניסולה, והן בעצם היוו את הבסיס לייצור הברנדי, סוג של או דה וי מיושן. האזכור הראשון של ברנדי בדפי ההיסטוריה של חרז הוא רק מ-1580, בהקשר של מסים, אבל כנראה שהחלו לייצר אותו עוד הרבה לפני כן. בתחילת המאה ה-16, אותם ההולנדים מקוניאק ראו את הפוטנציאל שבברנדי הספרדי, והם אלו שהיו אחראים על הפצתו מעבר לגבול. עד היום, למשקה השקוף שמיוצר בסוף תהליך הזיקוק לפני שהוא נכנס לחביות ליישון קוראים בחרז Holands, שכן במאה ה-18, הברנדי היה מיוצא להולנד לפני היישון, במצבו השקוף. רק בשנת 1818, לאחר שכמה חביות שרי שבתוכן הנוזל השקוף נשכחו בדרכן לייצוא, גילו החרזים את רזי יישון הברנדי. ברנדי טורז הקטלוני, מאותו השולחן ב'בסטה', מיושן בשיטת סולרה - שיטה ספרדית אשר על-פי האגדה מקורה בחרז בתאונה שהתרחשה בשנת 1870, כאשר מספר חביות ברנדי, איך לא, נשכחו בטעות בבודגה (מרתף היין). בשנת 1874, כשמישהו גילה בטעות את החביות הנשכחות, הוא הבין שהוא לא יכול למכור באופן מיידי את כל הברנדי המיושן הזה, ולכן החל לערבב אותו עם ברנדי חדש יותר, כשהוא ממלא את המקום שהתפנה בחבית בעקבות תהליך אידוי האלכוהול. התוצאה היתה כל-כך מוצלחת, ששיטת הסולרה ליישון שרי וברנדי, הלכה והתפשטה בספרד, והגיעה גם לקטלוניה. הרעיון של יישון בשיטת סולרה דומה מאוד לייצור חומץ בלסמי - במרתף מוצבות כחמש שורות של חביות המוצבות זו על גבי זו, כשהתחתונה ביותר מכילה את הברנדי המיושן ביותר, וכשמגיעה העת והברנדי התחתון ביותר מוכן, מבקבקים אותו ומעבירים אליו את הברנדי הצעיר יותר מהשורה שמעליו וכך את כל החביות מעבירים למטה ומשאירים מעט מהתכולה המיושנת, כך שנוצרת תערובת מלאת גוף, ניחוחות וטעמי קרמל, קפה, וניל, רמזים של מלח-ים, עץ אלון ושמרים. הברנדי הקטלוני היווה במאות הקודמות מקור אנרגיה מצוין ליושבי ההרים שהיו זקוקים לפתרונות הישרדותיים באקלים הקשה. עד היום, מנהג שתיית הברנדי עם הקפה של הבוקר בדרך לעבודה מאפיין את הקטלונים, והמחיר בהתאם. יש לא מעט מותגי ברנדי למכירה בארץ, אבל הברנדי הקטלני של יצרן היין מיגל טורז שבה את לבי, הן בעקבות הטעמים הנגישים, והן כי המחיר הולם את כיסי. אולי, כמו מייקל ג'קסון עצמו, הוא לא גדול כמו טובי המלחינים והברנדי מאירופה של המאה ה-18, אבל הוא טוב, מיוחד, נגיש, ואם אתם שואלים אותי, הוא כאן כדי להישאר.