מסע שיכורים: שאטו גולן

פרק שני בעלילות מסע השיכורים לרמת הגולן. כשהחצי גדול מהשלם, וכשמתחילים את הבוקר עם אפרסקים טריים, לחם חם וקונצרט טעימות יין אפילו בוזנח מדבר שירה

בתשע וחצי בבוקר, תאמינו או לא, כבר נחתנו אצל חצי, הלא הוא אורי חץ – אח, ינן יקב שאטו גולן ומפקד גזרת היין בדרום רמת הגולן. הכניסה ליקב תמיד גורמת לי לחייך. שער הכניסה המצועצע עם הלוגו המלכותי, המבנה המשונה (שלא לדבר על פסלים עלק יוונים) ומולם הציוד התכליתי והמדוייק והאיש הצנוע. הדיסוננס נמשך גם כשמתגלה הבקבוק מוחצן החזית (אלמלא היה מדובר בקללת יין הייתי אומר שמדובר בתואם מחומצנת), ואילו תוכו אלגנטי ומלא ייחוד. כל יין זוכה לנקודת איזון קסומה ייחודית לו, כאילו הקשיב היינן ליין ולא היין ליינן.

בתוך מרתף היין העצום משתבחות חביותיו של החצי והוא מדלג ומנגן עליהן בעדינות וברגישות מופלאים. התחלנו ברוזה בציר 2013 - גרנאש שסיים את התסיסה וכעת מתעצב לו בניחותא בחבית. יש לא אחד כזה אלא שלושה - זה הנבצר מוקדם ותורם את חדותו ורעננותו, זה החם מעט יותר שפירותיו מתפרצים בסערה ואחד שהוא עמוד השדרה הנהדר של היין. בסוף יתקבל יין אחד משלושתם, עם נגיעה קטנה של רוזה ברברה מכרם שבו. בינתיים נראה בציר 2013 של אורי מושלם, מחכה לרגע שאטעם את אחיו ההפוך אצל גבי סדן מכרם שבו (וחלק בלתי נפרד משלישית יינני הפלג הצפוני). טיפסנו למעלה מהמרתף אל שולחן ערוך ואל הבקבוקים שחיכו לנו. חצי, כמו חצי, אסף הפתעות והגיש מצעד נהדר של ריחות וטעמים. הגשם הלבן היה רך, חלק ונינוח – מי שלא טעם אפרסקים טריים מהשדה הסמוך לכרם יחד עם גשם לבן לא ידע חמדה מימיו – ומיד אחר כך התפוצצות אדירה עם הסוביניון בלאן 2011, היין האהוב עלי ביותר מכל יינות היקב ואעז לומר – מכל היינות הלבנים שטעמתי אי פעם בישראל. אחר כך הגיע הגרנאש האדום שזה עתה סיים תסיסה. מבחוץ הוא נראה כמו קפה בוץ - שליש תחתון בוצה, שליש נוזל וממעל שכבה עבה. חצי כמעט וטבע בו בכדי להגיע אל הנוזל, אבל היה שווה, מריח נפלא כבר בסיום התסיסה, והוא כל כך טעים עד שיכולתי להכניס קש ולשתות אותו עד שאתפקע.

ואם בהתפקעות עסקינן – אל האפרסקים הטעימים עד דמעות הצטרפה חמאה צהובה, פוקצ'ות טריות מהנחתום בבני יהודה (האמת היא שהאופה הבטיח לנו כיכר לחם שאור מיוחדת, אבל גם הוא לא האמין שנגיע לגולן בתשע בבוקר), ענבים טריים ושפרוטים מעושנים. רק חצי מסוגל לאקספרימנט נועז כזה – מהשלב הזה ואילך ובאורח פלא זיהו הנוכחים ניחוח דק של דגה מעושנת בכל יין – אבל אלהים, כמה טעים. הבקבוק הבא כבר לא זכה לתוית, חוטינר ננזף כשניסה לראות מה כתוב שם. לקח לי רגע להבין שזה ההפך לגראנש - עוצמתי, חסר פשרות, ריחו עז והוא מפזר אותו כמו כלב שמסמן טריטוריה. היה זה הבריון החדש בשכונה - מורבדר 2010, ולא אל תרוצו לחפש אותו בחנויות. הכמות כל כך קטנה עד שכנראה ניסע לעוד ביקור ונחסל אותו. אחריו הגיע אדון סירה 2011. הבציר הנהדר הזה – אם היו יותר כמותו שוב אפשר היה לצעוק מזרח תיכון חדש. אתלטי וזקוף קומה, נמרץ ומעט מחוספס בקצוות, כאילו אומר בליבו להשהות את תחושתו בחיך עד כמה שניתן. בסוף, בכדי שלא נשכח מיהו השליט האמיתי באצולת היין שלנו, הגיע דיקנטר עם קברנה סוביניון 2005. יין מרגש.