חתונה של חבר ילדות אמורה להיות אירוע מלא שמחה, אך במקרה של השיכורה הוא הפך למיני טרגדיה מלאה בדמעות. ככה זה כשלא שותים מספיק לפני
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
חתונה של חבר ילדות אמורה להיות אירוע מלא שמחה, אך במקרה של השיכורה הוא הפך למיני טרגדיה מלאה בדמעות. ככה זה כשלא שותים מספיק לפני
למרות שהחתונה נערכה ביום שישי, דאגתי לא להשתכר בצהריים.
אני לא יודעת מה גרם לי לבכות בצורה כזאת בחתונה של חבר ילדות. בחיי שמעולם לא הייתי מאלה. חתונה בעיניי היא טקס אנושי יפה, מחווה נפלאה לאהבה זמנית של שני אנשים שהחליטו להקים ביחד תא משפחתי ולהצהיר על כך בפני חבריהם. עסק כלכלי, טקס ככל הטקסים ותו לא.
חתונה זה המקום האחרון בו השיכורה הייתה רוצה להיות. נכון, לכאורה החתונה היא גן עדן לשיכורות: במשך כל הערב מוגשת שתייה איכותית כאוות נפשך (חוץ מבזמן החופה ש-וואט דה פאק, זה החלק בו הכי חשוב לשתות), כולם רוקדים איתך עד אור הבוקר, ובאופן שאינו חוזר על עצמו פעמים רבות, את לא השיכורה היחידה, שלא לומר: רוב האוכלוסייה שיכורה יותר ממך, בצורה הרבה יותר מכוערת ורוב הסיכויים שאף אחד לא יזכור איך התנהגת. אבל כנראה שלחתונה הזאת הגעתי עם מטען רגשי כבד וחוסר יכולת להשתכר.
חתונה רוחב "הייתי צריכה לשתות כהוגן לפני"
מכירות את התחושה הזאת? ישנם ימים כאלה, בהם את יודעת שלא משנה כמה תשתי, את לא תצליחי להשתכר. מקסימום להתעלף מהרעלת אלכוהול, בדרך רצופה אדישות גמורה לטיפה המרה.
יכול להיות שרגישות היתר שלי נבעה מכך שבאותו הבוקר עליתי עם אמא שלי ואחותי לקבר של אבי שנפטר כשהייתי בת 20, ושוב רבתי עם המשפחה הגרעינית הקטנה והמצ'וקמקת שלי כשהתלוננתי על מר גורלי ועל חוסר הדאגה, הרצון העז לחיבוק החם שאיננו, ועל חוסר התמיכה מצידן. נראה שבעשור האחרון הצלחתי להאשים אותן בכל כישלון וחוסר אמביציה בו לקיתי.
יכול להיות שהבכי נבע מהעובדה שנסעתי לחתונה עם 2 החברות הכי טובות שלי מהתיכון, אלו שאיתן חלקתי את הגישושים הראשונים בעולם הבגרות, את האהבות הנכזבות הרבות, את החלומות על מה נעשה כשנהייה גדולות, את המחשבה שנשאר צעירות לנצח, את הצ'אביות התיכוניסטית ואת העשור האחרון בו הן נהפכו לברבורות רזות, יפות, המצליחות להיות מספר 1 במקצועות שבחרו להן,בעלות רכוש אמיתי כמו בית, ילדים ואהבה, בעוד אני בקושי הצלחתי לרכוש לעצמי מזרן במקום ההוא שעלה באש. ואולי, כמו בכל שלישיית חברות – התחרות על הזוג בשלישייה הוכרעה לבסוף – ואני נותרתי בחוץ.
יכול להיות שבכיתי נורא כי מצאתי את עצמי חשופה לחלוטין ביודעי שכל החברים הללו מהתיכון שהופיעו מול עיניי בחתונה בוודאי קוראים את מילותיי החשופות בפייסבוק או בבלוג, וכעת הם רואים בי "סטיב סנדרס" של החבורה: הבדרנית הזאת, שמאז ומתמיד הייתה הראשונה להרים את המורל בטיולים השנתיים, הראשונה לשיר בקריוקי כשכולם היו מתביישים, שבסך הכל הגשימה בדיוק את מה שהיה כתוב עליה בספר המחזור בסוף כתה ט': "מיכל תהייה רוקנרול לגמרי, אחר כך תתמכר לסמים, תאבד את קולה ותהייה הומלסית”. או משהו כזה. אולי פתאום הרגשתי כשלון אדיר למול כל הבנים שהיו פעם מחוצ'קנים, כעורים וחסרי פרופרציות כשלפתע לכל אחד מהם זוגיות מאושרת עם אשה מקסימה, יפה, חכמה ומוצלחת. ואני שמנמנה שיכורה עם כוס משקה ביד ורון בלב.
תהא הסיבה שתהא, כזו או אחרת – כשאמו של החתן דיברה אליו, במילים מרגשות שאני לא בטוחה ששמעתי לפני כן באף חתונה, וכשהיא שרה לו בקולה היפה והאמהי את מילות השיר "כולנו זקוקים לחסד", לבי נקרע מבפנים ופרצתי בבכי. לא בכי של דמעות שזולגות להן על הפנים עם חיוך, עיניי לא נצצו בצורה שתדגיש את יופיין וצבען, ואת המבט הכמה לעתיד ורוד של אהבה, הישגים ונצחונות.
לא. בכיתי בכי של אבל, בכי תמרורים על כשלונות, על קנאה, על חוסר תקווה, על תשישות ואי יכולת להמשיך להלחם, על השפלה וחוסר התאמה, ובעיקר על כך שאינני מסוגלת לשלוט ברגשות האלה.
כוס אמק. יכול להיות שעשיתי טעות?
כנראה שכן. הייתי צריכה לשתות כהוגן לפני החתונה הזאת.
