רבים מחבריי סבורים כי התנהלותי הכלכלית ראויה לכל גנאי, אבל אני מכיר בזכותם לטעות. הנה - אוסף היין הראשון שלי הוכיח זאת...
אני אופטימיסט מלידה. תכונת אופי זו מאפשרת לי, בין היתר, התנהלות כלכלית זהירה. ממש כמו מהמר בשולחן הרולטה. אבל דווקא משום כך אני נהנה מחיסרון כיס כרוני. מצב זה מאפשר לי שמירה על אורח חיים פרוע ושיקול דעת כספי זהה לזה של מפלגה – לא חשוב מאיזו עדה - לפני בחירות...
זה קרה בפסאז' ירושלמי, לפנות ערב אחד, אי-שם במחצית שנות ה-80. קיבלתי משכורת והחלטתי להעשיר את מלתחת הבגדים שלי בשני ג'ינסים ושתי טי-שירטס. בחנות היו באותה שעה מספר לקוחות. הזבנית היתה עסוקה ואני החלטתי לעשות סיבוב נוסף. החלטה נבונה זו, כך התברר, שינתה את חיי(!). במרחק שתי דלתות עמדה חבית עץ וקרצה לעברי. אוסקר ויילד אמר פעם שהדרך הטובה ביותר להילחם בפיתויים, היא להיכנע להם. אמר, אמר.
כעבור מספר שניות, התרגלו עיני לאפלולית ששררה בחנות. ארונות עץ גבוהים בגוון חום כהה הקיפו את החנות ואלפי בקבוקי יין מילאו את המדפים. הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. מתוך האפלה הגיח גבר תמיר ויפה תואר: " שלום, אני עופר", הוא אמר והושיט את ידו. ניגבתי את ידי הרטובה מזיעה (זה מה שקורה לי כשאני מתרגש) והשבתי: "אני אורי". הוא החזיר בחיוך כובש ושאל: "במה אוכל לעזור?". רציתי להגיד לו שאני רק מסתכל, אבל שטרות הכסף שבערו לי בכיס הכניעו אותי. ברגע קצר של שפיות, הצלחתי להיזכר בשמו של יין שראיתי כשנכנסתי לחנות: "אני מחפש את היין של יקב XXX, אבל לא הצלחתי למצוא אותו בשום מקום", מלמלתי.
ארשת פני הרצינית לא עשתה עליו רושם כלל, אבל הוא כבר הספיק לזהות את הפוטנציאל: "אני רואה שאתה מבין ביין". נמסתי במקום. "שלשום, הצלחתי להשיג שישה בקבוקים של יקב בוטיק. הם עושים כמות קטנה מהיין הזה. זו סידרה ממוספרת של 3000 בקבוקים. יין אדיר ונדיר!". מכיוון שאיני נמנה על אותם אנשים "הלוקים" בשיקול דעת כספי, לא שאלתי למחיר היין. יפה התואר שמח, מן הסתם, לגלות שלפניו עומד חובב יין אמיד, שחזותו הזרוקה ומלבושיו המרופטים, עשויים להטעות.
"אפשר לראות את היין?", שאלתי. על דלפק המכירה, הונחה תיבת עץ גדולה. מסמרי הברזל השחורים נשלפו בעזרת צבת והמכסה הוסר. שישה בקבוקי יין עטופים בנייר אריזה משובח בצבע לבן נגלו לעיני. ראשי הסתחרר. היפיוף שלף בקבוק והסיר במיומנות את הנייר. צוואר הבקבוק היה עטוף בשרוול אדום ובמרכז הבקבוק נגלתה תווית עוצרת נשימה ביופייה. בתחתית התווית נכתב באותיות אדומות: "בקבוק מס' 7146800 מתוך 3000". "לקחתי", לחשתי בגרון ניחר. שלושת הספרות האחרונות, האיצו לי את הדופק. הייתי על סף עילפון.
מבעד להכרה המעורפלת נשמע קולו של האל: "היינות האלה ישביחו עוד 15 שנים". ביקשתי כוס מים. לאחר שהתאוששתי, נרשמתי למועדון האקסקלוסיבי של לקוחות החנות. נתתי את מספר הטלפון, כתובתי, תאריך הלידה, ו-800 שקלים במזומן פלוס שיק דחוי בסך 1000 שקלים. אחרי הנחה של 5 אחוזים ומבלי שביקשתי(!). בנוסף, קיבלתי פותחן "אל-חזור" מהודר. משמעות השם התחוורה לי רק כשנעצתי אותו בפקק שעם של בקבוק "פושטי", אך כל ניסיונותיי להפריד בינו לבין הפקק הסורר, עלו בתוהו.
את היינות הכנסתי למקרר היין שלי - מגירת הנעליים בארון הקיר. המדחום בארגז העזרה ראשונה שבאמבטיה, שודך בעזרת חצי גלגל סלוטייפ לקיר החדר. בקרת טמפרטורה מקצועית ומדויקת, היא בנפשו של כל אספן המכבד את עצמו. המגירה בלעה את היינות לקרבה. מכיוון שהיה עוד מקום ומחשש שמא הבקבוקים יטלטלו, מילאתי את הרווח באחת מנעלי האולסטאר שלי. אני אדם המתקשה בדחיית סיפוקים, והמחשבה שאצטרך להמתין 15 שנים לפתיחת הבקבוק טרדה את מנוחתי. הודות ליכולת האיפוק יוצאת-הדופן ולנחישות שבהן בורכתי, נפתח הבקבוק הראשון רק אחרי שנתיים.
באביב הזמנתי חברים לארוחה בגינת הבית. חברה טובה דאגה לתפריט שהותאם ליינות. המנות הראשונות הוגשו לשולחן. בקבוק 777 משובח נמזג לכוסות חד-פעמיות שהוחלפו במהירות לכוסות זכוכית, לאחר שהתעוותו כשפגשו בברנדי. עשינו לחיים ואז, קמתי והכרזתי: "יום כזה מתאים להתענג על יין מיוחד מהאוסף שלי". חזרתי לשולחן והנחתי עליו שש כוסות יין עם הכיתוב 'כרמל מזרחי'. בקבוק היין הראשון מהאוסף הגיע מיד אחריהן. קילפתי בזהירות את מעטפת הפלסטיק, נעצתי את הפותחן וחלצתי את הפקק: "חבר'ה, היין הזה היה צריך להיפתח בעוד עשר שנים לפחות, אבל בשבילכם היה שווה לפתוח אותו עכשיו. היין עדיין לא מוכן לשתייה. אני מוזג לכם, אבל צריך לחכות עד שהוא ייפתח. הוא צריך לנשום". הוספתי.
פתחתי בדברי הסבר על החשיבות, כמו גם ההנאה שבלגימת יין ששאף אוויר הרים צח ומזגתי את היין לכוס הראשונה. הנוזל העכור והמעופש מילא את הכוס, כאשר פה ושם צפו פירורי שעם רטובים. הכרזתי על היין כבר-מינן. גם "מזלם" של יתר ארבעת הבקבוקים לא שפר עליהם והם עשו את דרכם האחרונה לנחל קדרון ומשם למנוחת עולם באגני החמצון בשפלה. כולם, פרט למספר 2741958 – הבקבוק הנושא את תאריך לידתי. גופתו החנוטה נטמנה בארון מתחת לכיור, לצדם של מיכל האקונומיקה ובקבוק יין 'הניצחון'. לך תדע, אולי יצליח להתיישן כמותם...