סערה בכוס יין...

במצבו העגום של ענף היין בישראל, ואפרופו כל "מדריכיו" מימין ומשמאל, אף אחד לא טרח לשאול: למה לי פוליטיקה עכשיו? ניר קיפניס בדעת יחיד...

חובב היין הישראלי השפוי, מביט בעיניים כלות בפולמוס המתעצם סביב "מדריך היין הישראלי" – הראשון, המקורי והמחרים, או החדש והפטריוטי, זה שעומד חבוק עם יצרני יין טובים ונאמנים מחד, ועם חברי כנסת כבצלאל סמוטריץ' מנגד. הוא מביט בהם בעיניים כלות, לא רק מפני שהוא יודע עד כמה כל העניין הזה הוא בבחינת "סערה בכוס יין", אלא מפני שהוא משקף את בדידותו של האדם השפוי בעת הזו, הרבה יותר מאשר הוא משקף איזו סערה פנימית בעולם היין.

לחיי עתיד שבו מציאות חיינו לא תהיה עוד "משחק סכום אפס" שבה רווח של צד אחד הוא בהכרח ההפסד של האחר...

לחיי עתיד שבו מציאות חיינו לא תהיה כזו שבה רווח של צד אחד הוא בהכרח ההפסד של האחר... (צילום: יח"צ) נתחיל בעובדות היבשות, תרתי משמע (שהרי אין בהן אפילו מתיקות קלה): ענף היין הישראלי, למרות תדמיתו הזוהרת, הוא ענף בסכנת הכחדה. מספרים לנו על פרסים, מציגים לנו מדליות, הציבור הישראלי אכן אוהב את היין המקומי – רק לא שותה ממנו. יש יקבים במקומות כמו ניו זילנד למשל (לא בדיוק המדינה הראשונה ששמה עולה בראש כשחושבים על יין, אלא אם כן אתם חובבים מושבעים של סוביניון בלאן קיצי) שמייצרים יותר יין מכל תעשיית היין הישראלית גם יחד. מדינה שסועה, קרועה ממלחמות שמרבית אוכלוסייתה לא שותה כלל – ואני מדבר כמובן על לבנון, היא יצרנית יין מוכרת ומכובדת בעולם יותר מישראל. עכשיו נעבור מהענף אל סיפורו של מדריך היין הישראלי, איזה מהם? קודם כל המקורי, זה שיש לו כבר "וותק" של שלוש שנים. מדובר ביוזמה קטנה ומקורית שהתגבשה, אחרי חיזור על הפתחים, לכדי מדריך קומפקטי וחביב, לא חף מבעיות, אבל מחובק בחום על-ידי כל מי שמכיר את הכותבים ומעריך כל עשייה שיש בה כדי לקדם את ענף היין בישראל. מדובר כמובן ביוזמה פרטית שאינה מערבת כסף ציבורי, לא פועלת בשם "עמישראל", אלא רק בשמם של שני מחבריה – שמות שדי היה בהם להפוך את המדריך ללהיט ברנז'אי של כמה מאות מהמעגל המצומצם – ואולי עוד כמה אלפים ברחבי הארץ. פחות ממשחק כדורגל, פחות ממופע רוק, פחות מרבע מנדט בבחירות לכנסת. עורכי המדריך שהם גם כותביו, בחרו בחירה מודעת שלא לעסוק ביקבים שנמצאים מעבר לקו הירוק. בעיני זו ההוכחה שגם אנשים טובים יכולים לעשות בחירות רעות: אני מכיר את יאיר גת כבר קרוב ל-15 שנים, מכיר, מוקיר ומחבב מאוד – מעולם לא ראיתיו פוגע באיש במתכוון. יאיר הוא איש יין אמיתי, נבון ורגיש. הבחירה הפוליטית שלו היא עניינו האישי, כמובן וזכותו המלאה. התרגום שלה לחרם על תוצרת חקלאית של ישראלים שבחרו לחיות מעבר לקו-הירוק, הוא אומלל בעיני. "סנהדרינק" כפלטפורמה, אינה מדברת בקול אחד, אבל אם לשפוט על סמך היכרותי עם שלושת בעליה: מבינים גדולים ביין ואלכוהול כטל חוטינר ויוסי בוזנח שחברו למי שמבין פחות, אבל מאוד אוהב, כמוני – הרי שאנו לא עוסקים בחרמות. היין הישראלי – ובכלל זה גם זה המיוצר ביהודה, שומרון ורמת-הגולן, הוא בבת עינינו. בוזנח היה בשעתו מנהל היצוא של יקב רמת-הגולן, טל, הוא ואני עשינו מאות קילומטרים בכבישים כדי לבקר ביקבים כ"תניא", "גבעות", "פסגות" ועוד. פועלו יוצא-הדופן של הד"ר שיבי דרורי מאוניברסיטת אריאל (ומיקב "גבעות" המעולה!), הועלה כאן – וגם בתכנית הרדיו שלנו - על נס. יתרה מזאת, טל חוטינר ו... יאיר גת(!) אף ביקרו אותו באוניברסיטה שבאריאל כדי ללמוד מקרוב על פועלו. קצת מביך לצטט את עצמך, אבל לא מזמן כתבתי בתגובה לפוסט שהעלה בדף הפייסבוק שלו כי "לסקרנות האינטלקטואלית ולאהבת היין אין גבולות" – אמרתי והתכוונתי לכל מילה, למרות שאני מניח, מבלי שנדרשנו לכך מעולם, שלו היינו מנהלים ויכוח פוליטי, היו מתגלות בינינו מחלוקות עמוקות.

לפני למעלה מעשור, בעיצומה של האינתיפאדה "השנייה", נסעתי ביחד עם עופר שלח, אז עיתונאי והיום חבר-כנסת, לביקור ביקבים שבהתנחלויות בשליחות המגזין "בלייזר". ביקרנו בלא מעט יקבים, "קפצנו" גם אל הצד השני: מפעל הבירה של נאדים חורי, פטריוט פלשתיני, בכפר טייבה וסיימנו את היום כשאנו משקיפים על דמדומיו מפאב-מסעדה באחד מיישובי גוש-עציון: משקיפים על הנוף הגיאוגרפי והאנושי המרתק ומייחלים "תנו צ'אנס לבקבוק" (שלוש המילים שחתמו את הכתבה), לעתיד שבו מציאות חיינו לא תהיה עוד "משחק סכום אפס" שבה רווח של צד אחד הוא בהכרח ההפסד של האחר. אין לי רשות וסמכות לנתח את מניעיו של יאיר גת חברי להשאיר מחוץ לגדר-היין את מי שהוא היה מעוניין להשאיר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אם אנסה "לזרוק מהחצי" בעיניים עצומות, אומר שהוא מבטא לטעמי קונפליקט רחב יותר – הן יאיר הוא גם כתב היין של "ישראל היום", אולי העיתון היומי הפוליטי ביותר במקומותינו – שרוב קוראיו נמנים דווקא על מחייבי מפעל ההתנחלויות. על מה שהתחולל בחודש האחרון, אפשר ללמוד בבתי-ספר לתקשורת ופוליטיקה, שני תחומים שבהם ריב הגון מוכר טוב יותר מאשר פשרה. אני די בטוח שאת כל הקונפליקט הפוליטי-יינני הזה ניתן היה לפתור בשיחה, בפגישה ובהחלפת דעות. במקום זה עטו עיתונאים על "המחלוקת" כמוצאי שלל רב ובעקבותיהם מי שחיים מליבוי-השנאה, חברי-הכנסת (ולמען הסר ספק, אני מתכוון לרוב חברי הכנסת מכל סיעות הבית, אנשי ריב ומדון שלא יחמיצו הזדמנות לקושש עוד כמה קולות על דרך השלילה). כך נולד האירוע המוזר בכנסת. פתאום הפכה אותה "סערה בכוס יין" למשהו שערך פוליטי בצדו – והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. הוסיפו לכך הזדמנות מסחרית שזיהו אנשי הוצאת "ידיעות" – שיודעים כי עתה גם מי שטיפת יין, זולת יין קידוש, לא באה אל שפתותיהם, ירכשו את המדריך "השלם והחדש" בהמוניהם מתוך הזדמנות פוליטית – והנה לכם מדריך שני שנולד על תעשייה שבקושי מצליחה לפרנס את העוסקים בה. גם כאן בלטה נוכחותם של עיתונאי היין. שלושה מתוכם אני מכיר היטב, אחד מהם אני מחשיב לחברי. על הצורך שלהם להתפרנס אין עוררין. אולי הם גם משקפים דרך הפרויקט את עמדתם הפוליטית – וגם זה לגיטימי לגמרי בעיני. החיבוק החם עם בצלאל סמוטריץ', האיש שארגן מצעד של בעלי-חיים כ"תגובה" למצעד-הגאווה והאיש שמארח בחום את ידידו הגזען בנצי גופשטיין – כבר הרבה פחות לגיטימי בעיניי. יש דברים שלא עושים גם בשם הצורך הלגיטימי ללקק את צדה המרוח של הפרוסה. זה אפילו לא עניין פוליטי, אלא מוסרי-אנושי: יש אנשים שמוטב לא לחבור אליהם, גם אם מדובר בחבירה אד-הוק, למען עניין מסוים. אנשים כמו חנין זועבי ובצלאל סמוטריץ', הם בדיוק מי שצריכים לסמן את גבול הקו-האדום האנושי-מוסרי שלנו כחברה. כשם שחבל לי על יאיר גת שטעה והחרים, כך חבל שיש בינינו מי שבוחרים להסתייע בגזענות והומופוביה כקרש קפיצה למעין "קאמבק". ובסופו של דבר, עומד המתבונן השפוי בצד, ולא מבין למה מתעקשים להכריח אותו לבחור באיזה צד עליו לעמוד. למה מי שאהבתו נתונה ליין, צריך להיקלע לסערה פוליטית מיותרת שכזאת, למבטים ולשאלות שבוחנות אותו –הלנו אתה אם לצרינו. זה חבל כמובן – וקודם כל – כאזרח ישראלי שמקיים דיאלוג עם כל חלקי החברה בישראל. זה חבל עוד יותר כחובב יין ישראלי שרואה את הענף צולל, בעוד קברניטיו רבים מי יהיה הראשון לעמוד על גשר הפיקוד, כל הדרך למצולות.