תקוע בפקק: אללה אכבר

אבי אשכנזי בחר להקדיש את הטור הראשון במדור החדש שלו "תקוע בפקק" לסיכום השנה שחלפה. בשתי מילים: "אללה אכבר"...

טוב, קודם כל תגידו לי מברוק, כי כרגע התקשרו אלי מהמערכת והעניקו לי טור שבועי חדש, שאותו אכתוב כנראה אחת לחודש. עורך הלילה (שהוא במקרה גם עורך היום, אבל בלילה כשהוא שיכור באים לו הרעיונות הטובים) אמר שהוא רוצה לערבב קצת אקטואליה בכוסית האלכוהול שלו, וחשבתי שכמה ימים לפני שאנחנו חוגגים את הסילבסטר ופותחים ברעש גדול את בקבוקי המבעבעים של 2016, זו הזדמנות מצוינת להתחיל.

באתי לדבר על מה שקרה כאן לפני חמש דקות, זאת אומרת פיגוע... (צלם: דוד הירשפלד, בצילום: יואב בנאי)

באתי לדבר על מה שקרה כאן רק לפני חמש דקות, זאת אומרת פיגוע... (צלם: דוד הירשפלד,מצולם: יואב בנאי) הרעיון היה שהכותב (כלומר, אני) לא יזדהה בשמו, והדבר יאפשר לו חירות ספרותית לומר את מה שיושב על ליבו, ובלי שהדברים המטומטמים וחסרי הבסיס שהוא יעלה על הכתב יעלו לו בלינץ' בכיכר העיר. החלטנו לקרוא לטור "תקוע בפקק" גם בגלל משחק המילים המשעשע המשלב את ניחוחו של פקק השעם, אבל בעיקר בגלל תחושת התקיעות הכללית בה אנו נמצאים בכל התהליכים, ובכל תחומי החיים. אז ברשותכם, תנו לפובליציסטיקה להתחיל. אני חושב שאת הטור הראשון אקדיש לסיכום השנה שחלפה. ובכן, בשתי מילים "אללה אכבר". ומעט יותר בפירוט: שנת 2015 היתה, ללא ספק, שנת האסלאם. דווקא מצחיק שעל-פי המשפט המוסלמי שתיית אלכוהול נחשבת לחטא ה"חַרָאם" - בעוד שהחבר'ה של 'הוא אכבר' היו אחראים, פחות או יותר, להמצאת המשקה הזה שיש לכם עכשיו בכוס (אם אתם אוהבים לקרוא על ההיסטוריה של האלכוהול, כנסו עכשיו לסדרת הכתבות המצוינת של נועה גולנדסקי, כאן אצלנו בסנהדרינק, ותבטיחו לחזור). זה בסדר, לא באתי לדבר כאן על ההיסטוריה של האלכוהול, אלא על מה שקרה כאן לפני חמש דקות, זאת אומרת פיגוע. אל תתפסו אותי במילה, כי עד לרגע בו תעלה הכתבה לאוויר, עדיין לא סגור על איזה פיגוע מדובר, לכן, אני לא מציין אם מדובר בפיגוע דריסה או בדקירה. האמת, אני לא מבין למה דיווחי הפיגועים לא קיבלו פינה כמו דני רופ. למה לעדכן רק בדיעבד וככה בפאניקה בפריצות לשידור. תנו להם פינה, ואז נדע לא רק מה היה לנו היום, ככה נוכל לקבל במרוכז סרטי סנאף של נטרול ממוקד ואת תחזית הפיגועים הספונטניים למחר.

כן, זו היתה השנה שבה הוקמה – הלכה למעשה – המדינה האסלאמית. אנחנו ממש משתדלים לשכוח שאבו בכר אל-בגדאדי החליט להקים אותה על הראש שלנו, מרחק נסיעה של כמה שעות מהבר החביב עליכם, ואנו עושים זאת באמצעות ריבוי שתייה. אגב, מחקרים הוכיחו כי ככל שנרבה בשתייה כך תתרחק מאתנו המדינה האסלמית. לא מאמינים? אז הנה: בתגובה להתעוררות האסלם הקיצוני באזורנו וריבוי הפיגועים בשכונתנו, החליט השנה שר האוצר על הפחתת המס על הבירה והמשקאות המשכרים. שלוש התוצאות המידיות של בשורה חשבו זו היו: 1. עליה מידית במדד מצב הרוח. 2. התרחקות נוספת של מדינת האסלם. 3. שום שינוי ניכר לעין במחירי האלכוהול. עוד אירוע שהסעיר את המדינה בזו האזרחית שחלפה, הוא כמובן נושא מתווה הגז. המתווה הזה הוציא רבבות אל הרחובות כדי להפגין כנגד, ובכן, ה... נו, הדבר הזה, שהוא חוצפה! אבל משום שרוב המשתתפים בהפגנה לא ידעו בדיוק על מה הם מפגינים, הוחלט בוועד הפעולה להחריף את המאבק, וקראו לכל המפגינים לחזור מיד הביתה על-מנת שלא לפספס את מרתון "מגש הכסף". סדרה מצוינת שלא תטלטל את המשק הישראלי, אבל תגרום, ללא ספק, לעלייה נוספת בצריכת האלכוהול, שהוא כאמור, זול יותר, וכפי שהכריז שר האוצר משה "לאזרחי ישראל מגיע יותר" כחלון, רגע לפני שמנע מעצמו השתתפות בהצבעה החשובה. משום כך, אחת מתופעות הלוואי החביבות עלי בשתיית האלכוהול היא הפגיעה בזיכרון. כל רופא יספר לכם שאלכוהול גורם לשחרור מוגבר של איזה מוליך עצבי שמעכב ומפחית מעבר של שדרים עצביים. כן, ההוא שמרגיע אתכם, הוא גם זה שאחראי על שיתוק אותו אזור באונות הרקתיות במוח. מדובר בהארד-דיסק שלנו, שבו אנחנו מאכסנים ומעבדים עובדות דביליות כמו שהשנה היו בחירות, ביבי ניצח, והמוני הערבים שנעו באוטובוסים לקלפיות חזרו מאוכזבים הביתה מספיק בזמן בשביל לראות את פרק סיום העונה של פאודה. לא, באמת, בקצב הזה? אני לא מבין למה המדינה לא מחלקת את האלכוהול בחינם. עוד כמה בקבוקים והיינו שוכחים בכלל מזה שהאיראנים חתמו השנה עם המערב על הסכם שיהפוך את אותם למעצמה גרעינית. מה? שכחתם כבר?! אלכוהוליסטים! זה מה שאתם.