לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: זיו לנצ'נר עם לפרויג 10...
זיו לנצ'נרמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: זיו לנצ'נר עם לפרויג 10...
מתוך תפיסת עולם מצפונית, המכריזה מלחמה נגד הגזענות בכל גזרותיה, אני גוזר על עצמי, ולרוב מצליח, שלא להפלות לרעה. לא לחטוא בכך על רקע מגדר, לאום, דת, גזע, או צבע. או, צבע - כאן אולי האתגר קשה מכולם, ולא כי יש לי בעיה עם שחורים או עם צהובים. הבעיה היא שאני מעדיף חומים. כן, מוחות צלולים ועמוקים שכמותכם, הטקסט זרם לנוזלים.
לפרויג 10 פשוט עושה אותי שמח ומסופק, ואם יש בחיים דברים חשובים מכך, אתם מוזמנים להאיר את עיני... (צילומים: יח"צ) "לפרויג 10 פשוט עושה אותי שמח ומסופק, ואם יש בחיים דברים חשובים מכך - תאירו את עיני..." (צילומים: יח"צ)
כיוון שבאתר הנכבד הזה לא מבזבזים זמן ומקום על נוזלים שאינם כהילים, אמהר ואספר שאהבת החומים היא העזה ביותר במערכת יחסיי האינטימיים עם משקאות משכרים (רק ג'ין טוב מצליח לעיתים להתקרב לרמות הרגש החומות). בראש אותה אהבה, בעיקר בחורף, ניצב קוניאק משובח, נגיד מרטל. מעליו מתנוסס וויסקי סקוטי, לרוב סינגל מאלט. ובקודקוד, בפסגה, שוכן לבטח לפרויג.
יש ים של טעם ואין שום סיבה להסביר למה וויסקי. אלה לא באמת דברים שניתנים להסבר. הדבר המוגדר ביותר שאוכל לומר, הוא שוויסקי – בעיניי, ברור שבעיניי, ולמעשה, באפי, בחכי, בעיקר בלבי – הוא המשקה האלכוהולי העמוק, המגוון והמרתק ביותר. וממש לא צריך להיות מומחה כדי להגיע לאבחנה כזו. צריך רק לאהוב אותו. פנים רבות לו, לוויסקי, סוגים, מאפיינים, טעמים ומוצאים. מביני דבר גדולים ממני ירחיבו ויפרטו, אם תרצו. אני זרמתי עם רבים מהם (מסוגי הוויסקי, לא ממביני הדבר...), התחברתי חיבור אמיץ, אבל יותר מכל נקשרה נפשי במעושנים...
וויסקי לפרויג - בקבוקתאוות המעושנים שלי מוכרת, גם אם לי היא לא מוסברת. בדומה לווימפי, גיבור-המשנה המצויר לצדו של פופאי, אני הולך אחר ניחוחם וטעמם מאכלים ומשקאות מעושנים, ואפילו אנשים מעושנים אני יכול לחבב. רק סיגריות מעושנות נדחות מעליי בתוקף, מאז עישנתי בעצמי את הניקוטינית האחרונה אי-שם בשלהי שנות השמונים. אם זיכרוני עומד לי עדיין, המפגש החברתי הראשון בין שלושת הידידים - וויסקי, טעם מעושן ואני - התקיים לפני משהו כמו 15 שנה.
היה זה פרח אלכוהול צעיר ונמרץ בשם טל חוטינר, אותו הכרתי זמן קצר לפני כן, שהרשים אותי בידיעותיו בדירת הסטודנטים שלו ברמת-אביב, ואף שכנע אותי ללעוס גרעין שעורה בעל טעם מעושן. החוויה היתה משונה מעט, יש להודות, אבל הגילוי היה מעניין. מעניין דיו כדי לגרום לי לטעום מאוחר יותר את הגרסה הנוזלית של הלתת המעושנת, וליפול בקסמיה.
את ההיכרות עם לפרויג ערך לי כמה שנים אחר כך וויסקולוג אחר, הלא הוא מנכ"ל מועדון הוויסקי הישראלי, יוני ישי. גם ההתוודעות הזו נעשתה בנסיבות הכי לא פורמליות וגם התוצאות שלה היו הרות גורל. מותג הסינגל מאלט מהאי הסקוטי איילה הפך לוויסקי-חיקי. בניגוד למה שניתן לצפות, ואולי דווקא בהתאם ליחסינו החמים, לא חקרתי את לפרויג לעומק. לא נסעתי לבקר במזקקתו שבאי הולדתו, לא התאבדתי כדי לטעום את ישישיו המיושנים והנדירים, ולא פיתחתי יומרה לזהות את כמויות היוד ומלח הים בכבול. לפרויג 10 פשוט עושה אותי שמח ומסופק, ואם יש בחיים דברים חשובים מכך, אתם מוזמנים להאיר את עיני.
מסביב עושים פרצופים של "מעושן מדי", רוטנים שלשתות אותו זה כמו ללגום מאפרה ועוד הבלים שהדעת לא סובלת. בדיוק כפי שהיא לא סובלת אמירות על קינוח מבריק שהוא "מתוק מדי", או על ניצחון בדרבי שהוא "קל מדי". בדברים מענגים כל-כך, כוויסקי נהדר שמעושן נהדר, אין אף פעם דבר כזה, מדי.
