מאחורי כל יין עומדת הפילוסופיה האישית של יוצרו. מועצת סנהדרינק נותנת במה לייננים להביא אליכם את הסיפור שלהם, והפעם: יוסי יודפת מיקב 'עביה'...
לפני שנים רבות, בעת ששוטטתי ברחבי העולם, בעודי שרוי במצב מוזר בו גם חיפשתי את עצמי וגם ניסיתי ללכת לאיבוד בעת ובעונה אחת, התגלגל לידי ספר מקסים ומעורר מחשבות. הספר, אשר שמו הוא The Songlines ("נתיבי שיר", בעברית) נכתב על-ידי סופר מסעות בשם ברוס צ'טווין. בספר, אשר סיפר על מסעותיו במדבריות אוסטרליה, כותב צ'טווין על "נתיבי החלום" - הדרך המאוד מיוחדת של הילידים באוסטרליה להתמצא במרחב, לחלום ולייצר את המציאות. "מתוך הבנה זו, עולות שורות השיר המנחות את הכיוון. לאט, לאט, נשמעים הלחנים אשר מכתיבים את הקצב..." בשונה מהחלוקה לטריטוריה היקפית, זו המוכרת לנו, מבחינים הילידים האוסטרלים ב"נתיבי חלום" - דרכים בלתי נראות, אך ממשיות ביותר אשר "ציוני הדרך" שבהן מצויים פיזית בטופוגרפיה וברקיע. דרכים אלו מושרות / מסופרות בלחן ובקצב מסוים ונמשכות למרחק משתנה (לעיתים מאות קילומטרים, לעיתים אף חוצות את היבשת). אוסטרליה כולה מלאה ב"נתיבי שיר" עבור אלו אשר חוצים אותה לאורכה ולרוחבה, מעין "טריטוריות אורכיות" אשר מועברות מדור לדור על-ידי שירים המספרים את הדרכים עצמן. כל שיר שייך לאב קדמון אחר. כל אחד מילידי אוסטרליה זוכר את האב הקדמון שלו ואת עלילותיו כשיר. כאשר מושר השיר בקצב הנכון, יכול אותו אדם לצעוד על "נתיב השיר" שלו אשר נשמר והועבר מדור לדור ולמצוא את דרכו גם במקומות בהם לא צעד מעולם. אפילו לחצות את אוסטרליה כולה. בעודו שר את הדרך הוא צועד על נתיב חייו, מודרך על-ידי המורשת אשר הועברה אליו מדורות קודמים. לכל קבוצת אנשים בעלי "אב קדמון" משותף (אשר במקרים רבים אינם מכירים אחד את השני) מורשת משלהם. "נתיב חלום" מיוחד להם אשר רק הם מכירים ורק הם יודעים למצוא בו את דרכם. כאשר אני טועם יין, איני ממהר לשפוט אותו בצורה "היקפית" (על-פי חלוקה לזן, אזור גידול וכדו'). אינני אוהב להשוות בין יינות. אני אוהב לנסות ולהבין את הסיפור שלהם. במקרים רבים איני מוצא השוואה "היקפית" כמוצלחת ביותר, מכיוון שאיני מכיר בנקודת בוחן אחת מולה ניתן להשוות. במקרה הטוב השוואה שכזו מספרת לי מעט. במקרה הרע היא גורמת לי לפספס שיעור טוב. בהרבה מקרים, בטעימה "היקפית", אני מוצא קשר שטחי מאד בין יינות, על אף שהם "אמורים" להיות בעלי מכנה משותף רחב. בשעה שלעיתים אני מוצא מכנה משותף עמוק בין יינות שלכאורה לא אמור להיות ביניהם שום קשר (...). כאשר אני טועם יין, אני מנסה למצוא בו את ה"דרך הייננית". יינותיו של כל יינן משרטטים נתיב אורכי החוצה אזוריות / זנים / סגנונות. כל יינן והדרך המיוחדת לו אשר מקורה נובע מהמקום הפנימי ממנו הוא בא, מהדרך בה הוא תופש את העולם, החוויות אשר עבר, המורשת עליה גדל והניסיון אשר צבר. דרך אשר גם אם איננו ממש מודעים לה, מכתיבה במידה רבה איך אנו עושים דברים, ובכללם גם יין. היינן יכול לנסות להימנע מהתערבות, אך מתוקף תפקידו כמקבל ההחלטות, משפיע ו"חותם" על היין. ואין זה משנה אם ירצה בכך או לא. ולכן, במודע או שלא במודע, יש ביטוי ביין ל"דרך הייננית". אני מתכוון בדיוק לדבר הזה, שקצת קשה לי לתאר במילים, אשר מאפיין יינות שונים של יינן מסוים (לא, אין הכוונה לטעם כבד של עץ, את זה אני יודע לזהות ולהסביר...), או לדבר הזה שגורם לנו למצוא קווי דמיון בין שני יקבים שונים לחלוטין (דבר שקורה כאשר ייננים שונים חולקים ביחד "מקטעים" בדרך). להבדיל מילידי אוסטרליה, אשר מודעים מאוד למורשתם וצועדים ב"נתיבי החלום" בדעה צלולה, אני מרגיש קצת "חדש" בסיפור. לא גדלתי על מורשת יין, גדלתי בקיבוץ, ואף לא ירשתי "נתיב יין" מאבותיי הקדמונים. אך ככל שאני מתעמק בנושא, אני מבין שכן ירשתי נתיב ומורשת, אשר גם אם אינה קשורה ישירות ליין, היא ממקמת לי את נקודת המוצא ממנה אני מתחיל לצעוד ב"נתיב היין" שלי. לאט, לאט, מתוך הבנה זו, עולות שורות השיר המנחות את הכיוון. לאט, לאט, נשמעים הלחנים אשר מכתיבים את הקצב. כל יין שעשיתי מהווה ציון על הדרך ואני ממשיך הלאה, שר / מספר את הנתיב. המילים / לחנים מהדהדים במרחב, הדהודים חוזרים מפגישים אותי עם ייננים הצועדים על אותו "נתיב יין". מהם אני לומד את השורות והלחנים להמשך הדרך. אין בכל האמור מעלה לגרוע מאמונתי בכך שהענבים הם אלו שעושים את היין ולא היינן. אני רק מבין שאין טעם להמשיך ולנסות לספר לעצמי סיפורים ומקבל סוף-סוף את העובדה שגם מינימום התערבות בתהליך היא סוג של התערבות בתהליך. כמו כן, כל הכתוב מעלה אינו מתייחס לאיכות יין אלא לאופיו - מושג ערטילאי מאוד, שלשמחתי קשה מאד להתווכח עליו...