ניר קיפניסביקרבפסטיבל באנדולוסיה וראה איךמתמודדיםשםעםבני נוער ששותים בלי להפוך כל בן 17 שלקח שלוק שרי קטן לעבריין מועד ורוצח בפוטנציה. לתשומת לב חברי הכנסת
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
ניר קיפניס ביקר בפסטיבל באנדולוסיה וראה איך מתמודדים שם עם בני נוער ששותים בלי להפוך כל בן 17 שלקח שלוק שרי לעבריין ורוצח בפוטנציה. לתשומת לב חברי הכנסת
חרז, אנדלוסיה, אמצע מאי. בחום של כ-36 מעלות בצל מתקיים כאן היריד השנתי. כמו בערים אחרות בספרד, יריד כזה כמוהו כשבוע של שיכרון חושים: עובדים (בקושי) במשך היום, הולכים לישון אחר הצהריים, יוצאים עמוק אל תוך הלילה ורוקדים עד אור הבוקר.
חמון שמנמן ונפלא, גבינת מנצ'גו דעתנית וכל הטוב שיש לדרום ספרד להציע עולים על השולחנות, היין נשפך כמים – הייתי מאוורר את הקלישאה – אלמלא הם היו טורחים לשתות שם גם קצת מים מדי פעם. אז רק כדי לסבר את האוזן: בכל שעה נתונה נמכרים רק ביריד הזה (גדול, אך לא עצום) כ-2,000 בקבוקים של טיו-פפה, השרי שהוא המרענן הרשמי של הפסטיבל. בהתחשב בזה שכמעט כולם שותים גם בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים, אתם יכולים להבין את רמת האלכוהול שנמסכת בדמם של החוגגים.
השרי נשפך כמים - ואין אלימות השרי נשפך כמים - ואין אלימות
לצד מתחם ה"פיירה" (יריד), מתקיים במקביל גם מתחם מוזר, בוודאי לעיניים ישראליות: בני נוער מתקבצים מכל רחבי העיר, עומדים בחבורות קטנות, שותים, מתחרמנים קצת, צועקים בהמולת נעורים חיננית ומטרידה כאחד ונראים מרוצים מאוד מעצמם.
כשאני תוהה לגבי פומביות התופעה, מסבירים לי המקומיים שאמנם גיל השתייה החוקי בספרד, כמו בישראל, הוא 18, אבל בעוד שבפאבים למשל לא ימכרו משקה לקטין, הרי שאף אחד לא משלה את עצמו שילדים בני 16-17 לא שותים, במיוחד בשבוע גדוש אירועים שכזה.
אז ככה זה הולך: משקאות אלכוהוליים לא נמכרים במתחם הנוער, אבל מי שהתארגנו בסופר על בקבוק – לא צריכים לחשוש מאף אחד. מחוץ למתחם יש אמנם שוטרים וגם כמה מאבטחים פרטיים, אבל הם כמעט שאינם בולטים בשטח – תפקידם של האחרונים למשל הוא להעיר לנוער למקרה שמי מהם ירצה להיכנס עם שתייה שאינה קלה למתחם הסמוך שעמוס לרוב במשפחות עם ילדים.
"זה טיפשי להניח שבני 16 לא שותים, אז למה להפוך אותם לעבריינים ולהלחם בהם?" אומר לי פרננדו, המדריך שלנו בחרז.
לפעמים עוברים הנערים לצד של האירוע "הרשמי": הם אוכלים משהו, קופצים להגיד שלום למשפחה – ובדרך כלל גם מקבלים עוד כסף להמשך הבילויים. הידיעה שהכל (כמעט) מותר, מקהה את הדחף לשתות ולהשתטות. גם הימצאותה של המשפחה הקרובה במתחם הסמוך פועל את פעולתו להרגעת הרוחות.
"אנחנו לא כמו האנגלים או הגרמנים שרוצים רק להשתכר ומהר" אומר לי פרננדו כשאני מציין את הדמיון בין האירוע בחרז ל"אוקטוברפסט" הבווארי.
-"אולי זה מפני שאתם פחות צריכים להשתחרר" אני משיב, "אתם פחות פורמאליים, לא הולכים לבית-הספר עם עניבות, יותר פאמיליירים, ולכן יש לכם פחוד דחף 'לאבד את זה'".
פרננדו ממהר להסכים: "שתייה היא חלק מהחיים שלנו: סבא שלי שתה, אבא שלי שותה, אני שותה – אף אחד מאיתנו לא אלכוהוליסט. אנחנו גדלים לתוך זה, ליקב ב'טיו-פפה' אנחנו מביאים תלמידי בית-ספר יסודי ומכבדים אותם בתירוש. שתייה עבורנו אינה מרד אלא דרך חיים".
בחוץ, על הכביש, ממתינים אוטובוסים שפועלים בימי היריד 24/7 ומאפשרים לחוגגים לשתות כהלכה ולשוב הביתה בלי לנהוג.
כנראה שלזה מתכוונים כשאומרים: "תרבות שתייה", רק שאצלנו עוד לא קמו המחנכים והמחוקקים הנועזים שיעזו לנסות ולהקנות תרבות שתייה לנוער. אצלנו עדיין מעדיפים להתייחס לכולם כעבריינים ולהפוך אותנו למדינה של פורעי-חוק. כי חינוך, למרבה הצער, בניגוד לחקיקה אגרסיבית ומיותרת (שלא גרמה אפילו לבן-נוער אחד לשתות טיפה פחות), לא מזכה מיד בכותרות.
