קשה להחליט מה מרשים יותר: הוויסקי החדש 'גלנליווט סייפר' או המקום שנבחר להשיק אותו, לאונג' הסיגרים 'וולטר', למרות שבמחשבה שנייה אין שום צורך להחליט...
גם נישואים שהחלו בשידוך יכולים להיות מסעירים. אני יודע שזה משפט מוזר לפתוח בו ביקורת על וויסקי חדש, או על בר-הסיגרים שבו הושק, אבל זה מה שחשבתי כשלגמתי מה'גלנליווט סייפר', הוויסקי החדש של 'גלנליווט'. סוג של תעלומה מכוונת שמוכיחה שמחלקות השיווק של יצרני הוויסקי הן קריאטיביות לא פחות מהמזקקים. נתחיל במה שהוא כבר בגדר תופעה: המשאב העיקרי בתעשיית הוויסקי אינו שעורה, חיטה, מים, פחם, כבול או כל מרכיב אחר. המשאב העיקרי הוא זמן. זה לא רק זמן שמתבטא בצורך לשכור שטחי-אכסון וליישן בהם חביות – שטח לא חסר בסקוטלנד, אלא הזמן לכשעצמו (...).
פה ושם מבליח בקבוק סינגל מאלט ששובה לא רק את הדמיון, אלא גם את החך... (צילומים: שוקה כהן, יח"צ)
דמיינו שאתם יצרני וויסקי שצריכים למלא חביות למשהו כמו 12 השנים הקרובות (כדרגת היישון ה"בסיסית" של גלנליווט), האם מישהו מסוגל להעריך בכלל מה יהיה הביקוש בשוק? איזה טרנד ישלוט בכיפה? מה תהיה הרגולציה על משקאות אלכוהוליים – ועוד משתנים שעבורם 12 שנים הם בבחינת נצח? הוסיפו לכך את העובדה שבשוק האלכוהול העולמי שולטים היום תאגידים גדולים שאוהבים לראות את המספרים שלהם על הנייר כאן ועכשיו – ולא ממש משנה להם מה מקורם – וקיבלתם נימוקים טובים לטרנד המהדורות המיוחדות של מותגי וויסקי "ללא ציון גיל".
העובדה שמדובר באילוץ מסחרי שעובר כחוט השני בין מזקקות הוויסקי השונות, גדולות כקטנות, אינה אומרת בהכרח שכל המוצרים החדשים רעים. להפך – פה ושם מבליח בקבוק ששובה לא רק את הדמיון, אלא גם את החך. זה ככל הנראה הסיפור של 'גלנליווט סייפר', בקבוק שחור חלק, כמעט ללא כיתוב – שאתה חומד עוד לפני שטעמת – ושומר בכיף גם אחרי שטעמת.
תכף נחזור לוויסקי, אבל בינתיים משהו על המתחם: בר-סיגרים הוא קונספט בעייתי בעיני, אבל כזה שאני מסוגל לחבב למרות שאינו כוס התה שלי: הרומן שלי עם סיגרים הסתיים לפני שנים רבות – וקצת כמו אקסית שאתה לא מסוגל להבין מה עשית איתה כל-כך הרבה זמן (להגנתה ייאמר שגם היא לא יודעת מה עשתה אתך...), פיתחתי משהו שגובל ברתיעה מהנושא.
יחד עם זאת, יצא לי לבקר בלא מעט מועדוני סיגרים ברחבי העולם כדי לקבוע שמשתמר בהם סדר עולמי ישן וטוב, שמרנות-מבחירה, משהו באווירה של "ג'נטלמנס-קלאב", לא פוליטיקלי-קורקט במובן שהוא כמעט מרענן. זו הסיבה שלמרות שאני וסיגרים כבר לא, מועדוני סיגרים הם סיפור אחר לגמרי. בכלל, משהו טוב מאוד קורה בפאתי מתחם "שרונה" – לפחות עבור חובבי הוויסקי.
זה כבר לא רק מוזיאון הוויסקי שההחלטה להפוך אותו לכשר (כולל סגירה בסופי-שבוע), מוכיחה את עצמה מבחינה מסחרית (המקום מלא באמצע השבוע בקהל רב, חלק גדול ממנו דתי או מסורתי – שלא לדבר על השוק המוסדי שמחפש מקומות כשרים לערוך בהם אירועי-חברה) אלא גם ה'דאבל-יו' – המתחם הסמוך שבו היה מוקם עד לאחרונה בר-היין 'ז'אז'ו-וינו' – ומעתה גם קומת הגלריה שלו שהפכה למועדון סיגרים, כתוצאה משיתוף פעולה בין אנשי מוזיאון הוויסקי ליבואני 'גלנליווט' – העונה לשם 'וולטר'. הנה כי כן כבר לא רק 'מוזיאון וויסקי' אלא יותר 'קריית-הוויסקי'...!
השקת הלאונג' המושקע היא המשך הקו של 'גלנליווט' במסגרתו הוקמה בזמנו חנות פופ-אפ (ברחוב נחלת בנימין 48) ובהמשך גם לאונג'-הוויסקי בטרקלין 'המלך דוד' בנתב"ג (שמרחיב את שעות הפעילות שלו, לטובת מי שטס בבוקר – והביט בו עד עתה בעיניים כלות...).
גם השקת ה'גלנליווט סייפר' היא המשך הקו שהחליף את גרסת ה-12 שנים בוויסקי (הטוב מאוד לטעמי) שנקרא 'גלנליווט פאונדרס'. קסמו של הבקבוק הזה הוא קודם כל במה שאין בו: לא תווית, לא התוויה של רשמי-טעימה, לא שנות יישון, לא סוג חבית – כל לוגם יכול לפרש זאת כרצונו. אלא שעוד לפני שנטעם, הבקבוק הזה גורם לך לחמוד אותו: אתה מביט בו וחושב – אני חייב אחד כזה על הבר שלי!
ועכשיו, אחרי שמזגנו לכוס, הנה כמה מילים על הוויסקי עצמו: באף ה'גלנליווט סייפר' מרגיש לגמרי ט"ו-בשבט, עם פירות יבשים בנגיעה של וניל ופלפל. בפה הוא מתנהג מעט דבשי יותר, פירותי ואפילו מעט מריר – והסיומת מפתיעה: מתחילה כמו שייק-פירות ומתחלפת למשהו קשוח יותר שמזכיר קצת וויסקי צעיר ובועט "של פעם".
במקור (2016) נועד ה-CIPHER לעודד את הרוכשים לנסות ולפענח (דה-סייפר) את הטעמים, לשתף את רשמי הטעימה שלהם ברשת – ובכך להגדיל את השיח אודותיו. לישראל הוא הגיע הרבה אחרי שהדיון אודותיו כבר שכך, באיחור של כמעט שנתיים. ועדיין – למרות חוסר-היכולת להשפיע על השיח העולמי, מדובר בוויסקי מעניין מאוד.
בואו ונדבר קצת על המחיר: 120 דולר ברחבי העולם ש"עוגלו" ל-500 ₪ בישראל, הם לא מחיר זעום עבור בקבוק, אפילו אם מדובר בוויסקי איכותי. במחיר הזה אפשר לקבל עודף אפילו מגרסת ה-18 שנים של גלנליווט (הוויסקי האהוב עלי בתבל, הבקבוק שהייתי לוקח אתי לאי בודד, הרכוש-המשותף שהייתי מורה לעורך-הדין שלי להתעקש עליו במקרה של גירושים – יבחר כל אחד את הדימוי הקרוב לליבו) – שלא לדבר על ה-15 שנים.
רק שמהדורות מוגבלות לא נמדדות בסולם "ואליו פור מאני" רגיל – ומהבקבוק הזה שהולך ומתמעט ברחבי העולם, יובאו לישראל פחות מ -2,200 בקבוקים. אז כן – מדובר אולי במניפולציה שיווקית – אבל איזה יופי של מניפולציה!
גלנליווט סייפר. מחיר: 500 ₪