מאנקי שולדר VS בלוויני 12

נאמן למקור: לקראת פסטיבל הוויסקי בוחרים מומחי הוויסקי של סנהדרינק את מותג הוויסקי האהוב עליהם, והפעם: יאיר גת עם מאנקי שולדר VS בלוויני 12...

את המתחם של William Grant & Sons בדפטאון, ספייסייד, קשה מאוד לפספס. ראשונים מתגלים בין העצים הירוקים, הגגות הכהים של 'בלוויני', ואחריהם המבנים של 'גלנפידיך'. מזקקה נוספת בשם 'קינינווי' נחבאת אי-שם מאחור. זוהי אחת המזקקות הצעירות יותר בסקוטלנד שהוקמה בשנת 1990, ויחסית לאחיותיה היא עדיין צריכה להוכיח את עצמה. בשלוש המזקקות הללו מיוצרים חומרי הגלם שמרכיבים את 'מאנקי שולדר', ה'טריפל מאלט וויסקי', הראשון בעולם, שנוצר על-ידי המאסטר בלנדר המיתולוגי של החברה, דייויד צ'ארלס סטיוארט. סטיוארט ביקר לא מזמן בתל-אביב במסגרת חגיגות ההשקה לסדרת מהדורות מוגבלות וסופר-יקרות של בלוויני, שנושאות את שמו.

בבוקר קריר אחד, בבית-קפה על שדרות רוטשילד, הוא גילה לי שכמו כל מוצר חדש של הבית, מאנקי שולדר לא נולד במרתפי יישון טחובים, ליד דודי זיקוק חמימים, או מכלי תסיסה מבעבעים. וויסקי חדש בא לעולם בדרך-כלל על גבי טבלאות אקסל של מחלוקת השיווק, שמחפשות קהלים חדשים ורוצות להדליק את הוותיקים. נכון שזה לא נשמע הכי רומנטי, אבל ככה התעשייה הזו עובדת.

מצד שני, ב-William Grant & Sons יודעים שגם לשמירה על המסורת יש יתרונות שיווקיים, ולראיה - שמו של הוויסקי שהושק לראשונה בשנת 2005 הוא מחווה להיסטוריה של הוויסקי. Monkey Shoulder, או בעברית 'הכתף של הקוף', הוא תופעה בריאותית שהיתה נפוצה בקרב פועלי המזקקות שתפקידם היה להפוך את גרעיני השעורה באמצעות אתי חפירה גדולים במהלך ההלתתה.

כיום, כאשר רוב הלתת מיוצר במפעלים מודרניים, התופעה הזו עברה מן העולם. בלוויני היא אחת המזקקות היחידות שעדיין מייצרות חלק מהלתת שלהן בעצמן בשיטה הזו, למרות שאפילו סטיוארט מודה שההשפעה של התהליך על המוצר הסופי חסרת משמעות כמעט.

אז למה אולמות ההלתתה של בלוויני עדיין מתפקדים? כדי לשמור על המסורת, להבליט את הייחודיות של המזקקה ולא פחות חשוב: כדי שיהיה מה לראות לתיירים. מעטות הן המזקקות בן אפשר לעמוד ליד התנור, המוסק בפחם וכבול, שהאוויר החם והריחני העולה ממנו בצינורות גדולים עשרים וארבע שעות ביממה מיבש את גרעיני השעורה.

בראיין קינסמן, יורשו של סטיוארט בתפקיד המאסטר בלנדר של החברה, יוצר את מאנקי שולדר בכל פעם מעשרים ושבע חביות, כולן אמריקאיות, שבהן מתיישן וויסקי משלוש המזקקות של הבית. לאחר הערבוב, מבלה הוויסקי במכלים קטנים תקופה של שלושה חודשים עד חצי שנה, עד שבראיין מחליט שהוא מוכן. אחר-כך הוא עובר אל הבקבוקים, עליהם מודבקים שלושה קופי המתכת, מחווה לכתפי העובדים של פעם משולבת במחווה לשלושת המאלטים.

זה לא שבקטלוג של William Grant & Sons אפשר למצוא סינגל מאלטים קשוחים או מאתגרים מדי, אבל השילוב בין שלושה סינגל מאלטים מעודנים מספיסייד, שהתיישנו בחביות אמריקאיות עתירות וניל, מציב רף חדש לידידותיות.

מאנקי שולדר הוא וויסקי בסיסי, מתקתק ועשוי היטב, שמגיע ממשפחה טובה ועם סיפור טוב, המאפשר לו כניסה חלקה ונעימה אל עולם הוויסקי. אנשי השיווק של William Grant & Sons לא מפחדים להמליץ עליו כעל מרכיב לקוקטיילים. כמו המאסטר בלנדרים של הבית, גם הם יודעים טוב מאוד מה הם עושים.

בלוויני, המזקקה השנייה שהקים וויליאם גרנט בשנת 1893 בפאתי דפטאון, לא רק מייצרת חלק מהלתת שלה בעצמה, היא גם משתמשת בשעורה מקומית ומעסיקה, על בסיס קבוע צוות של חבתנים, ואפילו חרש נחושת שמטפל בדוודים. מצד שני, היא לא מפסיקה להסתכל קדימה.

מהקל אל הכבד

מתי שהוא במהלך שנות השמונים, חשבו במזקקה שיהיה מעניין ליישן סינגל מאלט בשתי חביות שונות, בעלות מאפיינים ייחודיים. התוצאה היתה Balvenie 12 DoubleWood שמתחיל את ההתיישנות שלו בחביות וויסקי מסורתיות – שהן בעצם חביות בורבון שעברו לפחות יישון אחד של וויסקי, ולאחר מכן עובר לחביות שרי.

גם כאן ידידותיות היא שם המשחק. הריחות מפתים: שוקולד חלב, פירות מתוקים, וניל ודבש, הטעמים, שילוב של השפעת חביות אמריקאית ואירופאיות הם מתקתקים, מתובלים בווניל, קינמון ופירות מתוקים, והסיומת ארוכה וחמה. אחריו אפשר להתקדם ל- Balvenie 21 PortWood, וויסקי יבש וקליל שהתיישן כמה חודשים בחביות פורט, ה-Balvenie שאני הכי אוהב. כמה שמחתי לגלות שהוא גם האהוב ביותר על דייויד סטיוארט.

* רשימת מותגי הוויסקי המשתתפים בפסטיבל עשויה להשתנות בהתאם למצאי בחנות ביום האירוע.