טליה לוין יצאה בשליחות המועצה להרחיב את גבולות הגזרה. לא של הגוף, של הכבד. בסוף היא נשארה על הבר לבד עם בקבוק וויסקי ביד...
"אבל רק שתדע", אמרתי לו, "בגדול אני אישה של יין, לא בטוחה שמעבר", התעקשתי. "אז הגיע הזמן שתפתחי את הראש קצת", הוא ענה, וניתק את השיחה כשהוא לא מותיר לי שום מקום לוויכוח. נחמד אש העורך. גלנליווט פאונדרס רזרב, סירופ דבש, לימון וחלבון ביצה, הונח על שולחני. "אפשר אולי בלי החלבון?", שאלתי כמו אותה הילדה הקטנה שלא אהבה שמוסיפים לה פצפוצי שוקולד על גלידת וניל. אך הוא הביט בי במבט צדי שחציו נזיפה וחציו רחמים. שתקתי ובלעתי את הרוק. את עוד מעט בת 40, הגיע הזמן שתתבגרי.
זה מה שהיה אמור לחמם לי את הקיבה בערב טעימות הוויסקי הראשון בחיי. כבר ידעתי שממוזיאון הוויסקי בשרונה אי-אפשר לצאת רק אחרי כוסית אחת, ובוודאי שיהיה מפדח למדי להזמין יין ולומר אחר-כך לבוס שכשלתי במשימה. שעל אף הציפיות שתלו בי, אי-אפשר להפוך את קיבתי המעודנת לאנינת טעם, ואולי להודות בכך שאני הקלישאה הנשית בהתגלמותה.
אלא שאז, באותו ערב כשעיני נחו על קירות מלאים בבקבוקי וויסקי מחורים נידחים ברחבי העולם, בקבוקים שבילדותי נראו לי כבקבוקי בושם גבריים והריחו באופן דומה, ידעתי שאני חייבת להיות חזקה. בוודאי שאני מסוגלת, כבר עברתי דברים קשים יותר מזה לאחרונה. והרי וויסקי זה טעים, ויש בו רק ארבעים אחוזי אלכוהול.
השכלה רוסית מהבית
זה היה הערב הקר ביותר בשנה במונחים של בועה תל-אביבית. תשע מעלות בחוץ ואווירה סקוטית משהו שכמעט גרמה לי להישאר בבית. אלא שלאחרונה אני חווה מעין משברון חורף קטן שגורם לי לרצות להישאר כמה שפחות בין ארבעה קירות מול כוס תה וביסקוויט, להפסיק לפחד מהקור ולהתחמם בדרך הרוסית הידועה. אלכוהול. אמנם בורכתי באחוזים נכבדים ביותר של גנטיקה רוסית, אבל תמיד צחקו עליי במשפחתי שאני מזויפת. וודקה?! פחחחח. רק מגרגרת אותה כשכואב לי הגרון.
"נתחיל במק'אלן 12 ומשם נמשיך לחזקים יותר, אם עדיין תהיי ערה", הוא עקץ וקרץ ואז לחש לי באוזן "אני מאמין בך". מק'אלן סינגל מאלט אלגנטי מאוזן מסדרת ה-Fine oak שטעמנו מאופיינת בטעמים עדינים וניחוח ש"לא בא לך בפרצוף" כמו שהאקס שלי היה אומר. את מק'אלן 12 שתיתי בלגימה אחת, המרקם שלו היה קרמי עדין ולא פוצץ לי את החך, עדין במרקם, עם סיומת ארוכה.
שישים שניות זוז
אני מודה שכשהגיע הבקבוק של לפרויג אל השולחן קצת חששתי. וויסקי מעושן נשמע לי כבד מדי. בכל זאת, היתה לנו התחלה טובה אז למה להרוס? אמנם גם המק'אלן וגם הלפרויג שניהם בני אותה עדה סקוטית, אלא שמזקקת לפרויג שוכנת באי איילה, בו מקובל לקלות את השעורה בכבול במקום בפחם. העשן נתפס בשעורה הנמצאת בטרום ההנבטה וכך נתפס בה הטעם המעושן.
אגב, התברר לי כי ככל שהשנים עולות, רמת העישון יורדת אצל הלפרויג, אבל מכיוון שלכל איש יש חך אחר, כל אחד רגיש לרמת העישון בצורה אינדיבידואלית. לפרויג, על אף החשש הפרטי שלי מכיוון שאני לא ממש חובבת הז'אנר המעושן, היה ערב לחכי העדין. הוא מתיישן בעץ אלון אמריקאי לבן לתקופה של עשר שנים, יש לו סיומת מורגשת של וניל, עם שילוב מרתק של מליחות, מתקתקות וארומה שהזכירה לי קצת עראק.
הוא בשלו והיא בשלה
האמת שאת הבלוויני אני מכירה עוד מבית סבא שהיה יבואן משקאות חריפים. סינגל מאלט שהתיישן בחביות של שרי המעניקות לו את הטעמים המתקתקים ואת ארומת הווניל.
התברר לי, אגב, שבלוויני "דאבל ווד" הוא הוויסקי הראשון שעבר יישון בחביות של שרי, והפך להצלחה מסחררת. הוא מעודן יחסית ואני מניחה שימוקם אצלי שני ברשימה אחרי המק'אלן, בפעם הבאה כשאשב בבר וארד על סקוטץ'.
באחת בלילה נכנסתי למיטה קפואה עם חום בגוף וראש נקי מצרות. מבחן טעימת הוויסקי הראשון שלי לא רק שעבר בהצלחה, אלא שאני מתכננת לפנות מדף לצד מקרר היין הקטן שלי ולבנות לי אוסף מוזהב בז'אנר של "הגדולים". כן. כמו בקבלה, גם בוויסקי, יש כנראה דברים בחיים ששווה להתחיל כשאת בשלה מספיק. רגע לפני גיל ארבעים.