ח'ראם! האמנם? אלכוהול באסלאם/חלק א'

רגע לפני הרמדאן יצאנו למסע היסטורי בנבכי החמארות כדי לברר אם לאיסור הגורף על שתיית יין ומשקאות משכרים באסלאם יש שיניים...

איך נסביר את העובדה, כי למרות מה שידוע לנו כאיסור גורף על שתיית יין ומשקאות משכרים באסלאם (ח'ראם), קיימים בשפה הערבית הקלאסית כ-36 שמות מוכרים וביטויים שונים הקשורים ליין ולמשקאות אלכוהוליים, ועוד כ-85 מטפורות וביטויים משניים. מעבר לכך, שגורים בשפה גם כינויים ליצרני היין, ומבשלי השכר "אהל אל-ד'מה" - בני החסות, ולתפקיד המוזג "אל סאקי" שהיו לרוב יהודים, נוצרים או זרואסטרים, וה"נדים", החבר לשתייה, וה"מג'לס", משתה המלך ועוד...  בערבית הקלאסית קיימים כ-36 שמות וביטויים הקשורים ליין ולמשקאות אלכוהוליים (צילומים: בן גוטמן, איזבלה ב"י) אפילו המילה אלכוהול התגלגלה מהביטוי הערבי למשקה חריף "אל-כוחול" שפירושו התמצית, כי תהליך הפקתו מזכיר את ייצור אבקת הכחל העברית, ששמשה לתעשיית הבשמים והקוסמטיקה במזרח הקדום. ויש גם את ה"ח'מארה" שאצלנו משמשת להגדרת מאורת שתייה פשוטה ועממית, ומקורה במילה ח'מר שהוא שם כללי למשקאות משכרים וליין. בניגוד לאיסורים האורתודוקסיים של ההלכה האסלאמית, ניתן למצוא הוכחות רבות להיותה של שתיית היין והאלכוהול חלק בלתי נפרד מהחיים הערביים, על-ידי נוכחותה בשפה, בתרבות, ובשירה הערבית המסורתית. וכן עדויות לסימביוזה היהודית מוסלמית בכל הנוגע לייצור, מכירה ומזיגה של משקאות משכרים, גם בח'ליפויות הבגדדיות וגם במרוקו, תורכיה ומצרים. הפער בין ההיסטוריה והתרבות המוסלמית הפורמלית, כפי שהשתמרו ותועדו על-ידי נציגיה האורתודוקסיים של הדת, לבין החיים החילוניים, כפי שהם מיוצגים בשירה ובספרות הערבית, משקף שתי תמונות מציאות מנוגדות זו לזו. האחת, כפי שהאסלאם הפונדמנטליסטי מצטייר בעיננו גם כיום, של קנאות דתית קיצונית, המפרשת את חוקי השריעה לחומרה, ואוכפת אותם בכוח מיליטנטי ובאלימות חשוכה. ומנגד, לילות המשתה של אלף לילה ולילה ססגוניים וסוערים בארמון הסולטאן, צלילי עוד, חליל ותוף, רקדניות בטן במחול נחשים, יורקי אש וליצנים, סעודות פאר, וניחוחות של בשר צלוי, שרף החשיש, אדי האניס, והיין, שממלא את הכוסות בנתז אדום, מסחרר את החושים ומשחיר את השפתיים. בקוראן מופיעים פסוקים מפורשים המתירים שתיית יין ושכר, ופסוקים מאוחרים יותר המזהירים מפני שתיית יין ואוסרים שתיית משקאות משכרים. על-פי ההלכה האסלאמית, הפסוקים שהתגלו למוחמד מאוחר יותר הם הקובעים. פרשנים מוסלמים מסבירים כי אללה היה מודע לקושי לאסור על בני האדם את מנהג שתיית היין שהיו מורגלים בו, ולכן העביר את המסרים למוחמד בהדרגה. במציאות של אותן שנים, היה צורך, כפי הנראה, לקרב את המאמינים לדת החדשה באופן הדרגתי, ובהמשך, כמנהגם של אנשי דת בכל הדתות המונותאיסטיות, הלכו והחמירו את הצווים והאיסורים הרבה מעבר להלכות המקוריות, כדי להיטיב את השליטה במאמינים. אלו הם הפסוקים בקוראן הרלוונטיים לשתיית יין, לפי סדר התגלותם למוחמד:  סורה 16 פסוק 69: "ומפרי התמר והגפן, תעשו ממנו שיכר ומזון טוב".  סורה 2 פסוק 216: "ובשניהם (ביין ובמשחקי גורלות) חטאה גדולה וגם תועלת לבני אדם, ואולם חטאתם גדולה מתועלתם".  סורה 4 פסוק 46: "המאמינים, אל תיגשו להתפלל כשאתם שיכורים עד אם תדעו את אשר תאמרו".  סורה 5 פסוקים 92-93: "המאמינים, היין ומשחק הגורלות והמצבות והחצים תועבה הם ממעשה השטן. הרחיקו מהם למען תצליחו. חפץ השטן להטיל ביניכם איבה ומשטמה ביין ובמשחק הגורלות, ולהסירכם מזכור את אלוהים ומהתפלל. האם תחדלו?".  ה"גַ'אהִלִיָה", הכינוי המוסלמי לתקופה שקדמה להופעת האסלאם ולנבואות של מוחמד, בחצי האי ערב. הפירוש המילולי של המונח הוא בורות, ברבריות, חוסר תרבות ורסן. המילה ג'אהיל המופיעה בקוראן מתייחסת למי שאינו יודע את אללה. מקורו של רוב המידע אודות התקופה, לקוח מהחדית' - סיפורי חייו של מוחמד, והוא מבטא את היחס השלילי והביקורתי של האסלאם לערכים של תקופה זו שהתאפיינה בפגניות, עבודת אלילים, אמונה בשדים ורוחות, וקנאות שבטית. החברה בתקופה הקדם אסלאמית בחצי האי ערב היתה חברה שבטית, נטולת ארגון במסגרת מדינית ריבונית. השבטים היו בחלקם נודדים וחלקם יושבי קבע ובעלי שפה ערבית משותפת, שהתגבשה סביב הדיאלקט של שבט קורייש - שבטו של מוחמד, בעקבות ניסוח וכתיבת הקוראן. בתקופת מוחמד הונהגו עדיין חוקים שבטיים ומנהגים קדומים רבים, שהחשובים בהם, כמו החג' (העלייה לרגל) והקפת הכעבה (האבן השחורה) במכה, השתמרו והפכו לחלק ממצוות האסלאם. לשירה, שהיא ההישג האינטלקטואלי החשוב ביותר של תקופת הג'אהיליה, היתה חשיבות רבה בהגדרת הזהות השבטית בתרבות הטרום אסלאמית. בתקופות המאוחרות יותר היוו השירים את הייצוג הנאמן ביותר לחיי היום-יום ולתרבות החילונית בעולם המוסלמי. למשוררים שהיו נערצים על-ידי בני שבטם, היה מעמד גבוה מאוד, והפואטיקה שלהם מילאה תפקידים רבים. מעבר לשירי הלל לשבט ושירי לעג לשבטים יריבים, שימש המשורר כהיסטוריון, נביא, עיתונאי ואיש יחסי ציבור. לצד המשורר היה המדקלם ומספר הסיפורים (ראווי) שתפקידו היה ללמוד בעל-פה את השירים ולדקלם אותם בתוספת אלתורים ועיטורים משלו. המשורר אמרו אלקייס היה שתיין, נהנתן וחובב נשים ידוע. אל קייס שנחשב לאחד מאבות השירה הערבית, חי במאה ה-6 לספירה והיה בנו של אחד מאחרוני מלכי קנדית'. בחדית' מסופר כי כשהגיע השליח לבשר לאמרו אלקייס על רצח אביו על-ידי בני שבט אסד, מצא אותו שותה יין ומשחק במשחקי קובייה עם חבר. כשסיפר לו השליח כי אביו, חג'ר, נרצח, עצר החבר ממשחקו, אך אלקייס הורה לו להמשיך לשחק. כשסיימו אמר אלקייס כי לא רצה לקלקל את המשחק המוצלח, ונדר כי יימנע מנשים ויין עד שינקום את רצח אביו, ויהרוג מאה מבני אסד. אזור חג'אז, שבו החלה שליחותו של הנביא מוחמד, היה אזור בעל חשיבות דתית ותרבותית כבר בתקופה הטרום אסלאמית. באזור זה היו ערים עצמאיות בעלות הנהגה שבטית משלהן שהתקיימו בהן שווקים גדולים ומפורסמים. ערים אלה לא נכבשו מעולם על-ידי אחת מהאימפריות הגדולות. שלוש הערים שבלטו בתקופה זו היו מכה, ית'רב (מדינה) וטאא'יף. העיר טאא'יף, מוקפת החומה, שכנה על הר ע'זואן ונהנתה מהאקלים הנוח ביותר בחג'אז. היא שמשה כעיירת נופש לתקופת הקיץ עבור בני קורייש - שבטו של מוחמד, שבילו את החופשות שלהם בהרים בלגימת היין הנודע מתוצרת העיר הגדולה שהתפרסמה גם בצימוקים והדבש המשובחים שלה, ובמקדש לאלה "אללאת", שהיה מרכז פולחני חשוב מאוד בקרב השבטים. בשנת 661, לאחר רצח הח'ליף עלי, בן דודו של מוחמד, עלתה לשלטון שושלת בית אומיה. בתקופה זו נחלשה ההשפעה הדתית בקרב השלטון אצל הח'ליפים ומושלי הפרובינציות. המנהיגים הדתיים באזור חג'אז הסתגרו במסגדים, עסקו בעיקר בלימודי דת ואיבדו חלק מהשליטה והסמכות שהיו להם על החיים הציבוריים. באופן פרדוקסלי, דווקא בעקבות עליית האסלאם התבססו שירי היין והחשק כסוגה עצמאית. התפשטות האסלאם הביאה תוך כמה עשרות שנים, לכינון ממלכה אדירה ומשגשגת, שבירתה בדמשק. העושר המופלג הביא להתפתחות תרבות פנאי ואמנויות, וחיי חצר הוללים ומתירנים של המעמדות הגבוהים, לרבות מלכים ושרים. בחגיגות המשתה המפארות של אנשי החצר ואורחיהם, הוצגו להנאת הסובאים מופעי בידור שונים של רקדנים, ליצנים ומוזיקאים שהמעולים שבהם באותה תקופה היו עבדים מפרס ויוון. תופעה ייחודית שצמחה בתרבות החצר הססגונית של בית אומיה היתה "הסלון הספרותי" - מושג שלרוב נוהגים ליחס לאירופה במאה ה-19, אבל במאות ה-7 וה-8 לספירה המשוררים - שהיו אורחים רצויים ומכובדים בהילולות החצר - קראו משיריהם מול המארחים רבי המעלה, התפלפלו והתנצחו אודות היצירות וגם שיחקו להנאתם בשחמט ובמשחקי לוח נוספים. שירים רבים שתיארו את תענוגות השתייה, ההתבשמות, וההפקרות המינית שבעקבותיהן, נכתבו על-ידי המשוררים השונים שביניהם היו גם ח'ליפים. כך התפתחה לה בערים הגדולות של חיג'אז מסגרת חברתית חדשה, וסוגה חדשה של שירה חילונית עירונית. תפקיד חשוב בחיי החברה של חיג'אז שיחקו הנשים הערביות ממשפחות השליטים, שנוכחותן העניקה זוהר לאירועי השירה והשתייה במכה ובמדינה. גם לשפחות יפות התואר אשר ליוו את גבירותיהן היתה השפעה ניכרת על שירת החשק ופופולריות המשתים. הן הפעילו את קסמי המזרח המכשפים שלהן על המשוררים השתויים והביאו אותם לידי התבטאות יצירתית במיוחד, אם כי בלשון בלתי מרוסנת...      "השתייה בצלו של המסבאן יש בה תענוגות, ידידי, בייחוד אצל יהודייה, שחורת-עין כלבנה נעה; תשקך מכף ידה הרעננה כאילו היא ניצן לשד-התמרה; וכשהשיכרון נמסך בדמה, הרי היא מתהוללת בגבור אונה." אבו נוואס. עברית: עפרה בנג'ו, שמואל רגולנט      האווירה התרבותית-פוליטית ששררה בתקופת שלטון בית עבאס בבגדד במאה ה-9, בתקופת שלטונו של הח'ליף הארון אל-ראשיד, היתה של סובלנות, קוסמופוליטיות וליברליות יחסית, והיוותה חממה לסופרים ומשוררים. בגדד נחשבה לעיר הגדולה בעולם והיא התאפיינה בפריחה תרבותית, פילוסופית ומדעית, כשלצד בתי המידות וארמונות הפאר בהם התגוררו השרים והווזירים, התנשאו גם אלפי מסגדים. המשורר אבו נוואס שנודע בחיבתו ליין, להנאות הגוף בכלל ולנערים בפרט, הגיע לבגדד כשנה לאחר עלייתו של הארון אל-ראשיד לשלטון (786) ובזכות כשרונו הרב, נהנה מחסותן של כמה משפחות רמות מעלה. למרות זאת, יותר מפעם אחת הוא נשלח לכלא בשל חיי ההוללות הבלתי מרוסנים שלו ובשל כתיבת סאטירה מוגזמת..שירת היין של אבו נוואס (ח'מרייאת) היתה פסגת יצירתו והיא זו שהעניקה לו את מרב תהילתו, לצד השירה הארוטית ושירי הציד שלו. בשיריו היה ביטוי לקריאת תיגר על ערכי האסלאם מצד אחד, ולחופש היצירה היחסי שאפיין את התקופה - מצד שני. למרות האיסורים על שתיית יין ושיכר, הלכות מסוימות התירו שתיית יין תמרים (נביד') והח'ליף הארון אל ראשיד טען להגנתו ששתה רק יין מהסוג הזה ("לא לקחתי לריאות", גרסת המאה ה-9... ). בחיי החצר בתקופת תור הזהב העבאסית, כמו גם בשירי היין והחשק של אבו נוואס, היו נוכחות באופן קבוע שלל דמויות צבעוניות שלכולן תפקיד מהותי ביצירת המרקם החברתי והאווירה בחגיגות המשתה בארמון ובאירועי התרבות השונים. דמות אחת היא השפחה, ה"ג'אוורי", שבספרות ימי הביניים הכוונה היא לנשים שחיו בהרמון והיו הפילגשים של אנשי הארמון והח'ליפים. ה"ג'אוורי, בדומה לתפקיד הגיישה המסורתי ביפן, היתה צריכה להיות, מעבר לבעלת מראה מצודד, גם אשת שיחה משכילה, לעבור הכשרה במוזיקה, ריקוד ושירה, ולהיות מעין סוכנת תרבות לצד אמני החצר השונים, "הנערים", שהיו מושא הערצתם של המשוררים, ו"הנדימים" - החברים לשתייה, שהיו אנשי תרבות רחבי אופקים, מעודנים ונעימים להתרועע. מאחר ושפחות הארמון היו לרוב ממוצא לא ערבי, ולא היו נשואות, הן נהנו מחופש יחסי והתאפשר להן להסתובב ללא רעלה ולעסוק בלימודים, כתיבה ואמנויות שונות. חצר הארמון היתה מרכז שוקק של יצרים, תענוגות, יצירה וחדשנות מחשבתית, שבאופן פורמלי עדיין היה כפוף להלכות הדת וחוקיה. אחד הערכים החשובים שהיו ליין בעיניו של אבו נוואס, הוא עובדת היותו מעורר מחשבה, וכן היותו על זמני ונצחי, לעומת החיים בני החלוף. כאילו באמצעות שתיית היין יכול האדם להתגבר על ההזדקנות ועל המוות. שיריו של אבו נוואס, שהיו בשעתו חדשניים ומתריסים וזכו לתפוצה רחבה ברחבי העולם הערבי, הגיעו גם לשכבת המשכילים בספרד המוסלמית ובכך אף השפיעו רבות על המשוררים היהודים שחיו בימי הביניים בספרד. שיריו של אבו נוואס משקפים את שני הקטבים המנוגדים בהם נעו חייו, האחד חיים בצל הח'ליף המחייבים דברי חנופה ושבח וצייתנות ממסדית ודתית, והשני הוא החיים הבוהמיים והמופקרים במסבאות ששכנו באזורי השעשועים של בגדד, עם חבריו לשתייה, המוזגים (אל סאקי) ויצרני השיכר הלא מוסלמים (אהל אל-ד'מה) שהיו אהבתו הגדולה של אבו נוואס. שירי היין והחשק של אבו נוואס כרוכים זה בזה, ומלבד היותו של היין חומר בערה המצית את התשוקה, זכה היין ללגיטימציה משום שחלק משמות היין בערבית הם בזכר וחלקם בנקבה, עובדה שאפשרה האנשה וטשטוש הגבולות בין המשקה לבין האהובה או האהוב...