חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: חמין…
זה יהיה כה לא תקין פוליטית, כה פריבילגי ומתנשא, על פניו, אלא שאין מנוס מלהתייחס לחמין היהודי, המאכל החובק עדות וקהילות, קודם כל כ"צ'ולנט". חמין הוא גם טבית עיראקי, גם סחינה צפון-אפריקאית, אפילו אושיסבו בוכרי – אבל מעל הכל, נעבעך, הוא צ'ולנט אשכנזי. עזבו כבר את זה שהחמין, המופיע בשמו ובהוראתו המוכרת עוד במשנה, הוא במקור-במקור מילה שמשמעותה מים חמים. המטבחים האשכנזיים, בהשוואה למתחריהם מהמזרח, הפיקו כה מעט קלאסיקות שהשתרשו בתפריטנו, עד שראוי לתת להם את סיר החסד הזה. צ'ולנט לפני כל השאר.
חמין, כמו ישראליות, הוא רעיון פשוט שדוחפים לתוכו מכל הבא ליד, בלי לתכנן ובלי לחשוב יותר מדי, ויהיה מה יהיה, וייצא מה ייצא. זה אכן אף פעם לא יוצא אחיד, תמיד כבד ובעל השלכות, גם אם הפוזה נונשלנטית, אבל איכשהו טעים. בעיקר אם מזג-האוויר ומצב-הרוח מסכימים ומתאימים.
הלא-אחיד הזה, שנוטה להטריף אנשים מסודרים וחובבי-קביעות, הוא גם מגוון ורב-פנים, וכפי שאומרים בשפה שצ'ולנט מקורי לא היה מבין, אקלקטי. חמינים שונים יש כאן, בסגנונות שונים ובהרכבים שונים. וברוח הישראלית האיתנה, בכל אחד מהנוסחים לעולם יימצא משהו, רכיב אחד, שממש יבאס. נו, משפחה.
למה כן?
א. מחמם, מנחם, מערפל ומערסל. אם רק יש מצב לישון אחריו. ב. נכס תרבותי והיסטורי, אבי אבותיהם של תבשילי הקדרה היהודיים, כור היתוך על-עדתי. ג. הגרסה הטעימה ביותר, הטובה בכל העולמות, של תפוחי-אדמה.
למה לא?
א. בלתי-אפשרי לאכילה בכל נקודת זמן שאינה שבת בצהריים. ב. מכירים אנינות טעם? אז להפך. ג. קישקע.