חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: גפילטע פיש…
במלחמות העדתיות, שמתלקחות כאן לעתים תכופות, משמשת קציצת דג טחון נשק טעון. האשכנזים מנסים להיאחז בה, דביקה וחלקלקה גם יחד ככל שתהיה, כדי להפגין מורשת קולינארית תוססת ואופטימית. המזרחיים מטיחים בפניהם אותה קציצה ממש כדי להוכיח את ההפך המוחלט: זה האוכל שלכם, והוא יצרי ומשמח בדיוק כמוכם. אבל גפילטע פיש הוא יהודי טיפוסי, מעשי ורב תושייה, למוד ניסיון וסבל, סתגלן והישרדותי.
על אף האפיון הכה-עדתי של הגפילטע, החלוקה בין מעריציו לבין שונאיו אינה בהכרח מוצאית. לא מעט אנוסים, מזרחיים בני מזרחיים, מגלים חיבה רבה למאכל הזה וחלקם אף אמיץ דיו כדי להביע זאת בקול ובגאווה. מנגד, צאצאי-אשכנזים רבים מסתייגים מהגוש האפרפר וחסר קווי המתאר, ומעדיפים על פניו כל מנה עזת טעמים שליבה במזרח. אלה וגם אלה ממחישים, בלי שהתכוונו לכך, את המופרכות והאיוולת שבמאבקים גזעניים, בהם הקרבות מתוצרת-פנים.
ובמרכז המהומה רובץ לו גפילטע פיש, פרוסת גזר על ראשו, כף חזרת מצדו ותלולית ג'לי מציר דג לרגליו הלא-קיימות. לא הוד ולא הדר לו, ויש שיאמרו, גם טעם לא. הקרפיון האומלל, כמו העם שברא את המאכל, נטחן ונטחן לאורך ההיסטוריה - והפך את זה לקריירה. לאמנות. ליצירה. קצת נעבעך, הגפילטע, מתבכיין ומתקרבן, אבל נשאר על המפה, ועוד מקבל תיאבון ומתעקש להרחיב אותה, להאכיל פה את כולם וללמד את העולם צדק מהו. ואם למישהו לא טוב עם זה, שייתקע לו בגרון.
למה כן?
א. קציצה טעימה ומרשימה, בהתחשב בעובדה שהיא מבוססת-קרפיון. ב. אוכל סבתאי לגמרי, במובן הטוב של האוכל (ושל הסבתא). ג. אלפיים שנות גולה, משא של השמדה, פוגרומים ותחושות אשם. לא נעים, נו.
למה לא?
א. המרקם, הגוון, אפילו הטעם הכללי – כולם משדרים מסכנות. ב. זה שהתעללו ביהודים לא אומר שמותר להם להתעלל ככה בדגים. ג. הג'לי הרוטט והמאיים.