מבחן לנצ'נר: שניצל

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: שניצל…

מצדנו, העולם הזה, שמסתובב שם בחוץ, יכול להמשיך בשלו ולהכין שניצלים מבשר חזיר, מעגל, מבקר, אפילו מאיל. אבל כשמדובר בישראלים, אלה ייהרגו על שניצל מעוף, בדגש עיקש על חזה עוף, כי ככה זה וככה אנחנו אוהבים. והאמת? ככה זה טעים. בטח לנו.

זה כל-כך טעים, שהשניצל הישראלי דופק נוכחות קבועה במסעדות, במזנוני פועלים ובארוחות ביתיות, משפחתיות, כשהוא נושא עיטור מרשים על חזה העוף שלו: כוכב הילדים. אלה אמנם יסכימו-לו רק מתחת למפולת של קטשופ ירוד, ועדיין מדובר באחת מפסגותיהם התזונתיות.

כל-כך אנחנו אוהבים שניצל, שייבאנו אותו עוד לפני קום המדינה מגרמניה ומאוסטריה, ועל אף שמצאנו לו שם עברי עוכר-תיאבון, כתיתה, המשכנו לקרוא לו בשמו המקורי, הגרמני, שמשמעותו חתיכה קטנה. והשניצל, לזכותו ייאמר, עבר כאן לא מעט.

הוא התרגל לבשר הצנוע והיחיד כמעט שאימצנו לגביו, איבד מקוטרו, נגמל מהחמאה, הסתפק בציפויי הקמח או פירורי הלחם הכי לא מושקעים, נחבט באלימות בפטיש, נדחף לפיתה או לבגט וחלק את החלל הדחוס עם חומוס וטחינה, שהכיר שם.

עם כל זאת, השניצל חי בארץ ממש טוב. כמו מתנדב מנומס מאירופה הקלאסית שהתאהב בנו, התגמש וזרם, הוא הצליח להיטמע, לך תבין למה. ובמדינה שלא מסכימים בה על שום דבר, שניצל הוא תמימות דעים ישראלית (ישראלית לא-צמחונית, כמובן). רק שאלה בודדת נותרה לגביו, נקודת מחלוקת אחת ויחידה, שחוצה את הציבור לשניים: הגרסה הדקה, או הגרסה העבה. ומי שלא בוחר מחנה, יוצא כתיתה.

למה כן?

א. פשוט, לרוב פרימיטיבי, אבל כיף של אוכל. ב. קונצנזוס קולינארי נדיר בקרב שני קהלים יריבים: הורים וילדים. ג. בזכות שורשיו האוסטריים - אחד הדברים היחידים שעדיין קושרים אותנו לתרבות המערב.

למה לא?

א. מטוגן יופי יופי. ב. ב-90 אחוז מהמקרים, עשוי ברישול, ממרכיבים זרים לאנינות. ג. כי הוא תמיד בא על חשבון מנת בשר מוצלחת יותר.