קנטטה לשווארמה: חג ההודיה שלי

לרגל חג ההודיה החליט חיליק גורפינקל לחלוק כבוד לעוף הכי מוזר בלול שהפך לסמלו של החג הזה. בסוף זה נגמר בשווארמה...

העורך של האתר הזה ביקש ממני לכתוב משהו לכבוד 'טנקס גיבינג', הלא הוא חג ההודיה האמריקני. אחרי שהסכמתי (אני לא אומר לא לפרנסה, בדרך-כלל), הבנתי שאיני יודע דבר על החג האמריקני הזה, מלבד העובדה שאוכלים בו תרנגול הודו. החלטתי לא להיות חוראני כהרגלי להתעניין קצת...

מסתבר, אם כן, שחג ההודיה הוא אכן חג שחוגגים רק בארצות-הברית וקנדה ומטרתו להודות על יבולי הסתיו, מה שהפך ברבות השנים להודיה כללית לאל על טובו. האל במקרה זה, הוא האל הנוצרי כמובן. למרות זאת נחוג החג בארצות-הברית גם על-ידי מי שאינם נוצרים כלל וכלל והפך למעין מסורת אזרחית.

בארצות-הברית נחוג החג, על-פי החלטה משנת 194, ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. בקנדה הוא נחוג חג ההודיה ביום שני השני של חודש אוקטובר. טוב, נו, בנובמבר כבר חורף שם.

מנהג סעודת ההודיה החל כבר בימיהם של המתיישבים הראשונים בארצות-הברית והפך לחג רשמי בשנת 1863, ומשנת 1879 הפך החג לרשמי גם בקנדה. חוץ מתרנגול הודו, מקובל לאכול בחג ההודיה גם מאכלים מבוססי תירס, דלעת, גזר וחמוציות.

טוב, אחרי שהשכלנו, נותר רק להבין מה לי, ולכם, ולכל זה? האמת, אין לי מושג. ביקשו אז הסכמתי. אלא שמכיוון שאין לי שום כוונה להכין תרנגול הודו שלם לכבוד החג שאינו חגי, וגם אין מתכון (או תנור גדול מספיק), החלטתי לערבב שמחה בשמחה ולנסות ולהכין שווארמה הודו בנוסח אמריקני. תשאלו מה זו שווארמה אמריקנית? או, טוב ששאלתם.

אז ככה: טיגנתי לאט, לאט, בצל גדול פרוס דק בשמן (רגיל, לא זית) וקצת חמאה, ואז הוספתי פרוסות דקות של הודו (שווארמה) שתיבלתי לפני כן במלח ופלפל ותערובת תבליני קייג'ן שמצאתי במעדנייה החדשה ביהודה מכבי. חברת Ina Praaman's Kitchen, שמוצריה מיובאים לאחרונה לישראל, מציעה גם צירים שונים - ירקות, דגים, עוף ובשר. אחרי שהתנסיתי בהם הבנתי שמדובר ביופי של חברה והחלטתי לנסות גם את הקייג'ן שלהם.

אמנם התבלינים הכלולים בתערובת אינם מפורטים על גבי הצנצנת, אבל בספרות מצאתי שתערובת הקייג'ן האופיינית למטבח הקריאולי כוללת, בדרך-כלל, פלפל לבן, פלפל שחור ופלפל קאיין אדום חריף, מעורבבים במלח, פפריקה, אבקת שום, אבקת בצל, וכן טימין ואורגנו יבשים.

החיים בלאפה

'ויילד טרקי' הוא לא רק ברבן קלאסי אמיתי, אלא גם אחד האהובים עלי מתוך מחלקה שבדרך-כלל אין לי סבלנות אליה. אולי זה בגלל ששאול אברון המנוח, חיבב מאד את הוויסקי הזה. הוא נהג לומר שהוא עושה אותו 'משוגע'. אני תוהה אם חסרות היו לשאול סיבות להיות משוגע.

ומכיוון שכאמור, אין לי כלום עם החג הזה, אם הייתי צריך לבחור משהו להודות עליו, או לפחות להיזכר בו, אולי זו באמת ההיכרות שלי עם שאול, שנתנה לי את הבסיס לכל מה שהצלחתי ללמוד, ולשכוח, על אוכל, שתייה ועוד המון דברים אחרים.